מאת ד"ר אורלי לוטן | צילומים שלמה כרמל
בוטסואנה... יעד לא מוכר, הממוקם במרכזה של היבשת השחורה. עד לרגע שבו הגעתי אליו חשבתי בליבי מחשבות שתאמו את דברי הסובבים אותי: "מה איבדת שם?"... אבל הסקרנות היא שדחפה אותי, וכמו בכל דבר שמגיעים אליו מתוך הלא ידוע, החוויה הפכה למסעירה ומרתקת, והלכה והתפתחה עם ימי השהות שם.
בתחילה היתה קבוצה, אחר כך נוצרה המציאות, ובסופו של דבר נוצרה חוויה מרתקת של שילוב בין עולם הטבע לעולם הנפש. למזלי, בקבוצה שלנו היו אנשים נפלאים, שכל אחד מהם בא לראות, להתרשם ולקבל גם ערך מוסף מהחוויה שנולדה מהמציאות שפגשנו. נראה לי שכל אחד ואחד מהמשתתפים נשא בתוכו רצון לנצח, בין שביודעין ובין שלא; מי שאמר לעצמו מראש שיצליח לשרוד את החוויה למרות מגבלות הגוף והגיל ומי שרצה במקביל לחוות חוויה ראשונית, שבחלקה כבר הלכה והתבגרה עם השנים, של הורות וחוויות משותפות של אב וילדיו. והיה מי שראה בנסיעה דרך להתנתק ממהמורות החיים ולשים בצד את ההתמודדות היומיומית, המאתגרת לעיתים את מהלכה.
ואז באה המציאות - נחתנו בעיירה מאון, וממנה המשכנו במטוס קטן, שהטיס אותנו מעל הדלתא של נהר האוקוונגו, דלתת המים המתוקים הגדולה בעולם. ממבט-על היא נראית כמו ביצת ענק - קילומטרים על גבי קילומטרים של מקורות מים, פלגי מים, אלפי איים קטנים שאליהם מתאספות החיות בנדידתן. מסלול הנחיתה קטע באחת את תחושות הבחילה שליוו אותי במהלך הטיסה.
נהגים שהם ממש גששים
עם הנחיתה המתינו לנו שני ג'יפים נהוגים בידי שני נהגים/מדריכים מיומנים ומנוסים, מוס ובי־מן, אשר ליוו אותנו במהלך ימי השהייה שלנו בשמורות. היו אלו ה"גששים" אשר היו אמונים על "מציאת" התופעות המעניינות יותר בנסיעה.
אחרי נסיעה ארוכה למדי התגלה לעינינו מאהל בן שבעה אוהלים אשר אירחו ברוחב כל זוג, יחיד או קבוצה, וכללו מקלחת ושירותים בסיסיים. התחושה הראשונה היתה רתיעה ואי נוחות, אך היא התחלפה במהירות בתחושה של התאמה מדויקת למציאות שבחוץ. הקור בלילה לא חדר אל מתחת לשמיכות, אבל קולות הלילה נשמעו כל הזמן; נחשפנו לשירת הציפורים שמסביב, לקולו הנוהם של ההיפו, לצעדיהן של החיות שהסתובבו בין האוהלים במהלך הלילה ואף לשאגת האריה, אשר הפגין את נוכחותו המסיבית סביב המאהל, באחת החניות.
ואז בא הבוקר. ההשכמה לפני הזריחה, הקפה הראשון כשאנחנו מכורבלים במעילים חמים והיציאה לסוואנה המפתיעה שחשפה אותנו לכל סוגי החיות. ראינו שם ציפורי ענק, והמדריך שלמה כרמל, בעל הידע העצום, סיפר לנו על כל אחת ותכונותיה ועל דרכה הייחודית לשרוד ולהאכיל את עצמה ואת גוזליה: הלבלר (Secretarybird), שנראה ומתפקד כפקיד מצויד בעטים ומהלך לו על השביל כשידיו שלובות מאחור, או אותה ציפור הנקראת "גזרן", הגוזרת את הדג ביעף לצורך אכילתו, או החסידה פשוקת המקור אשר במקורה נקב ארוך המשמש לפיצוח הדגים ואכילתם, בדומה למפצח אגוזים.
לראות זאבים טלואים
מגוון בעלי החיים שבהם נתקלנו היה מרשים. ראינו חיות שהוגדרו כנדירות, כמו הזאבים הטלואים שבהם פגשנו מדי יום. הזאבים הללו, החיים בלהקות, מתנהלים בשטח כ"כנופיות פשע" אלימות המנצלות את מספרן בהסתערות על טרף פוטנציאלי. הן צצו לעינינו בכל פעם בפעילות אחרת, אם בשלבים של לפני הציד ואם בשלבים של אחרי הציד, ולעיתים בעת אימון הצעירים, התוקפים באפלו או פיל מתוך ידיעה שהתקיפה נעשית לשם שעשוע ולא תישא תוצר.
הדלתא האינסופית של האוקוונגו רוויה בהיפופוטמים ענקיים, הנראים כגושי סלע עצומים בתוך הנהר. את קולם שמענו בשעות הלילה, אולם חששנו מההיתקלות בהם, או בעדרי הפילים הרבים המסתובבים במשפחות-משפחות שמתקשרות ביניהן. במבט בוחן נראה שהפילים ממש מדברים ביניהם בשפת סתרים.
שיא ההתרגשות היה מראה החתולים הגדולים, האריה והלביאות המתכננים את אסטרטגיית הטרף, מתאמים ביניהם את צעדיהם והתקדמותם לעבר טרפם, עד שהם ננעלים על אחד הפרטים, מבודדים אותו ותופסים אותו לאחר מרדף קצר.
הצפייה בלהקת אריות דורשת סבלנות רבה, ולמזלנו הבנו את זה מהר מאוד; יכולנו להמתין דקות ארוכות מבלי שיקרה דבר, ולפתע פתאום מצאנו את עצמנו בעיצומה של דרמה שבה כולם, במקום למחוא כפיים, שולפים את המצלמות. כך נחשפנו למעשה ההזדווגות של האריות, אשר לכל פעולה בו קיימת משמעות, הן מבחינת הלביאה והן מבחינת יכולת החדירה של הזכר. ממש הפכנו למומחים.
כל יום היה דומה לכאורה במסגרתו ליום הקודם, אולם שונה במהותו בהפתעות שהטבע זימן לנו ברגעי האמת. בכל יום חזרנו למאהל, זה ששהינו בו בערב הקודם או זה החדש שהועתק ונבנה במהלך היום.
נוסעים ליעד הבא
נסיעה ברכבי הספארי המוגבהים היא חוויה בפני עצמה. הרכב מאפשר להתקרב לבעלי החיים לעיתים עד מרחק נגיעה, בתנאי ששומרים על הכללים. כיבוי מנוע והמתנה דרוכה. בדרך כלל את השקט קוטעים תקתוקי המצלמות והטלפונים הניידים המנציחים את יפי הטבע.
כך חלפנו במהלך הימים על פני שלוש שמורות, הדומות במהותן אך שונות זו מזו: שמורת מוראמי, שמורת סבוטי ושמורת צ'ובה המלאה בעדרי חיות הבאות להרוות את צימאונן במי הנהר ונגלות בהמוניהן.
להכיר את כוחן של החיות
לאט לאט החלה מתגבשת בתוכי חוויה פילוסופית מופשטת, על המראות הנפלאים שאנחנו חווים, חוויה שאפשרית רק במצב זה של נתק מוחלט מחיי היומיום. חשתי כי כל אחת ואחת מהחיות מייצגות מרכיב בנפשו המסועפת והמורכבת של האדם. היה שם האריה, רב ההוד, המייצג את האצילות והכוח, הגבר הארכיטיפי השולט ומגן, ובתמורה מקבל את האוכל ה"מוגש אל שולחנו"; ומנגד הלביאה, האם, השומרת על גוריה ועושה הכול על מנת להביא להם את האוכל שהיא צדה, אולם יודעת, או שאולי מעמידה פנים, שהיא זקוקה לאחר, לאריה, לצורך הגנה. חזקה בזכות עצמה אבל זקוקה לדמות נשית, לחברה טובה, שעימה היא יכולה להתחבר בחיבור רב רוך וחיבה, הדומה לחברויות שאנחנו מפתחות במהלך חיינו ומלוות אותנו ברגעינו הקשים.
קיים גם הנחש, הערמומי, זה המצוי בתוכנו ומייצג את החלקים המתחכמים, החושבים שהם יודעי כול ומסרבים להקשיב לאחר, וקיימות גם האנטילופה, האימפלה וחברותיהן, המייצגות את החלקים הקופצניים, החביבים, הילדותיים במידת מה, הנמצאים בנפשו של כל אחד מאיתנו, ומנגד ההיפופוטם, הענק, המייצג את אותם מקומות שבהם אנחנו הורסים, פוגעים וכועסים, מוכנים לחסל את העומד בדרכנו אל המטרה. וישנה קבוצה שלמה של חיות בודדות, חלקן חזקות ומשתמשות בכוחן כדי להפגין את הדרך שלהן לשרוד בתוך סבך הסוואנה או הג'ונגל האנושי, ואחרות שואפות להיות שייכות אולם מתקשות למצוא את דרכן בתוך הקבוצה וחשופות לפגיעה מתמדת. ולא שכחתי את הזאבים הטלואים, המתכננים בקבוצה את אסטרטגיית הציד שלהם, ומצליחים במסע הצייד בזכות התושייה, החוכמה והנחישות, אך גם נכשלים לעיתים בגלל המציאות שאינה צפויה.
כך או כך, מאפייניהן של החיות, אלו החברתיות ואלו המבודדות, אלו החזקות ואלו החלשות, מהווים ביחד מסע לנפש האדם. נפשו של הטבע, האנלוגית לנפשו של האדם, היתה מבחינתי חוויה מכוננת, שלא תישכח, גם אם המציאות תשתנה.
המפל שעושה רעם
ואז בא סיומו של הטיול, במעבר לזימבבואה, לצפייה במפלי ויקטוריה, עם נגיעה קטנה בציביליזציה שחיכתה לנו מעברו השני של הגבול. חווינו מעבר חד מסוואנה ירוקה או חומה לשצף מים הנופלים בעוצמתם, הנראים מכל אחת ואחת מנקודות התצפית לאורכם של המפלים, מראה מדהים באמת. מול חלק מהמפלים, בגלל הנתז האדיר שבא לעברנו, לא הצלחנו לפתוח את המצלמה ולהנציח את החוויה. הלכנו בין נקודות התצפית, שכל אחת מהן חושפת זווית אחרת, שונה במהותה מהזווית הקודמת, ומגלה עוצמות אדירות של טבע, שכלל לא היו שם בימי בוטסואנה השקטים.
הספארי רב ההוד, ההיחשפות לחיות ולתכונותיהן, החיבור לנפש האדם, ההסתכלות מרחוק על עוצמות המים, הותירו בי בסופו של הטיול תחושה של סערה, אינטנסיביות וחוסר ודאות, אשר עימם שבתי לארץ, אל היומיום, ובו הרצון והצורך לפרק את כל אחת מהחוויות שחוויתי ולשוב ולחוות אותן, כל אחת בתורה, בהמשך הדרך.
עוד על מסלולינו לבוטסואנה אפשר לקרוא פה