כתב: נדב לוי
פברואר 05, 2007
כתבה מיוחדת ל"עולם אחר"
בסרטון טבע שצולם עוד באפריל 1993 על אסטרטגיות החיים והציד בפארק הלאומי "ראם" במדבר הקלהרי (Kalahari Gemsbok NP) בדרום אפריקה שבו ידועים כמה עשרות בורות מים ואתרי שתייה מלאכותיים, צילמו את הקטע המוזר, כביכול, הבא: שמונה זאבים טלואים הגיחו בסערה והסתערו בפתאומיות על בור מים גדול שריכז סביבו יונקים רבים שרעו בשלווה ושתו ממנו. עשרות בעלי חיים נסו בבהלה. אחד התנינים בבור המים ניצל את המהומה, ונעץ את שיניו בבטנה של אימפלה. במשך כדקה וחצי ניסה התנין (בזמן צילום אמת) להטביעה ולשבור את מפרקתה, כדרכו בציד הגנו (Connochaetes gnou) הנודדים בפארק הסרנגטי בטנזניה. ניסיונותיו עלו בתוהו. היא אף הצליחה להוציאו מהמים ולהובילו החוצה. היפופוטם שיצא מן המים התקרב אל האימפלה המדממת, הבריח את התנין אל המים, ועודד אותה להתרחק ממקום הסכנה. לרגעים נדמה היה כאילו הוא מנסה לטפל בה בעדינות. במשך כשתי דקות נוספות הוא הכניס את ראשה של האימפלה לתוך לועו הפעור ונראה כבולע אותה כמה פעמים. לבסוף, הוא נטש את מקום האירוע, התרחק ממנה ושב למים. לבסוף, האימפלה מתה לאחר שהצליחה קודם לכן להתחמק ונחלצה זמנית עם פצע עמוק. עשרות נשרים התכנסו למקום במהירות. לאחר עזיבת ההיפופוטם עטו עליה הנשרים במהירות. התנין, שהמתין בקרבת המקום, יצא מהמים שנית, ומשך אליו את היונק המת. עד לאחרונה לא היה לי כל הסבר להתנהגותו המוזרה של ההיפופוטם, והמקרה המתואר לעיל הוצג לנו בזמן צילום אמיתי, וללא עריכה. הבהמות ידועות אומנם בהיותן בעלי חיים טריטוריאליים ותוקפניים, אך נחשבו תמיד לצמחוניים בלבד, שהתנינים דווקא נהנים מהם.
אולם, בשעת שקיעת השמש בחודש יולי 1995 בפארק הלאומי וונקי (Hawange NP) בזימבאבווה שבו ביקרתי גם אנוכי, לפני שנים אחדות, צפו כמה תיירים וצוות תצפיתנים מארגון "משמר כדור הארץ" (Earth Watch) ברשותו של ג'וזף דודלי (Dudley Joseph P.) מאלסקה באימפלה שניהלה מירדף חם כנגד זאבים טלואים. היא הצליחה לחמוק לסכר מסומה (Masuma) הסמוך.
אולם, המקרה בשנת 1995 היה שונה: הפעם, במקום למצוא מחסה במים השתלט היפופוטם אחד על אימפלה אחרת לאחר שאחז בה במלתעותיו. האימפלה נסה גם הפעם מהזאבים הטלואים. ההיפופוטם הגביה את ראשו והורידו לאחר שהחדיר את ראשה של האימפלה ללועו. לבסוף הרג ההיפו את האימפלה בניביו התחתונים שאורכם כ-50 סנטימטרים והשמיט את האימפלה לצוף על פני המים. הצופים בהתנהגות החריגה סברו לתומם כי ההיפו הזכר הפגין כאן את התנהגותו הטריטוריאלית האופיינית. אולם, הם התפלאו לראות כי לאחר כמה דקות נוספות שב ההיפו אל הגוויה ואחז באחת מארבע רגליה. בעקבותיו חשו עוד חמישה היפו נוספים שאחזו באימפלה המתה, ואז טרפו אותה במהירות.
באותה שעה הבחין צוות אחר מ"משמר כדור הארץ" בקבוצת היפו נוספת, שכנראה השתייכו לאותו ההרמון. אחד מהם יצא מן המים והניס מהשטח את אחד הזאבים הטלואים שניסו לצוד אימפלה אחרת. כחודשיים מאוחר יותר פעלה באזור קבוצה נוספת של צופים מה- Earth Watch. הם דיווחו ממלחת ניאמאנדלום (Nyamandlom Pan) - אחת המלחות הידועות של פארק וונקי, כי חלקי גווית אימפלה נלקחו על ידי היפו אחד משני תנינים שאכלו מן הגוויה. כעת אכלו שני ההיפופוטמים מהגוויה בעצמם. נראה כי במקרים מעין אלה יש כאילו מעין יחסי גומלין חיוביים התורמים לשני הצדדים, בין הזאבים הטלואים, התנינים וההיפופוטמים בדרום היבשת.
התנהגות אכילת בשר על ידי הבהמות הצמחוניות נחשבת אולי מוזרה, אך בורות המים בדרום היבשת אכן מספקים בשנים האחרונות שפע של התנהגויות החורגות מהמקובל בידע הנוכחי על הבהמות והתנינים. תצפיות אלו אפשריות בעיקר מסביב לבורות מים רדודים שבהם מתקיימת פעילות רבה ושמתנהלים בקרבתם חיי קהילה מגוונים כמו בפארק וונקי, בקלהרי ובאזורים מוגנים אחרים. ההשערה הרווחת כעת היא כי ההיפו נזקקים לבשר בשל שנות בצורת ממושכות ויובש גובר באזור, כחלק מהנוטריינטים (חומרי התזונה) החיוניים לקיומם. בשל האקלים הבוגדני היבש שאינו אהוד על ההיפו, הצטמצמה כמות העשב הזמין, ובדיעבד גם פחתו הדגים ועמם התנינים.
ההיפו הזקוקים לעשרות קילוגרם חומר צמחי שחסר להם, היו חייבים למצוא לעצמם תחליף. בשר חיות-בר בציד הפך לחלק מתפריטם האפשרי של ההיפופוטמים בהעדר עשב. בשל היובש נצפו ההיפופוטמים בקרבת בורות המים כשהם מחסלים גללי פילים, הפוקדים תדיר את בורות המים. אכילת הבשר החריגה מוכיחה בעליל כי יש בו תועלת למרות שקיבת הבהמות איננה מותאמת כלל לתזונה כזו.
חוקרי התנהגות בעלי חיים טענו שאין הם יכולים לשפוט את התנהגות הבהמות והתנינים, אלא בהסברים המביאים בחשבון צרכים דחופים שנובעים בגלל ייאוש ואולי אף אובדן עשתונות. בכך הם התכחשו לגישה המסורתית, לפיה לא ניתן לייחס לבהמות או לתנינים יכולת רגשית וחשיבה יוצרת, המזרזת אותם לשנות ממנהגיהם בהתאם לצורך. נראה לי כי היתה זו הוכחה ניצחת נוספת לרעיון כי גם "הבהמה הנשכחת" ניחנה ביכולת שכלית שמסוגלת לאפשר להם לשנות את התפריט, וכי גם התנין מנסה לנצל את יכולתם.
בשנות ה-80 של המאה ה-20 הוגדר ההיפופוטם על-ידי "האמנה הבינלאומית להסדרת בעיות שמירת טבע" שבמסגרתה מאוגדים כיום לפחות 172 מדינות (אמנת הסאייט"ס CITES ) - כמין פגיע (Vulnerable), אך נשאלת השאלה האם הם תורמים גם להאצת תהליכי מידבור ומדוע בעצם לא להכניסם לנספח1 המקנה להם יותר זכויות?
אנו יודעים כיום, כי מצב שמירת הטבע שלהם מדאיג עוד הרבה יותר ממצבו של הפיל שזוכה לאהדה שוטפת מצידו של הציבור בעוד שאת ההיפופוטם כיניתי בעבר בשם "הבהמה הנשכחת", ללמדנו שהציבור שכח/שוכח או איננו מודע למצבם הבעייתי. מספר הבהמות בעולם נאמד בראשית שנות ה-90 של המאה ה-20 בכ-157,000 היפו הנהר המצוי בלבד ביבשת השחורה, ומצבו היום הורע עוד יותר, בעוד שמספר הפילים נאמד מסורתית בין 600 ל-650 אלף, אף כי יש גם הערכות על כ-300 אלף בלבד. יש הטוענים כי מספר הפילים פוחת עדיין בגלל הציד הבלתי חוקי ו"הדילול המבוקר" על ידי האדם, אך מצבם של ההיפו הורע יותר. לעומתם, תנינים נפוצים במדינות רבות בעולם ואין להם סכנת הכחדה. הסיבה העיקרית היא שבמשך השנים הוקמו ברחבי העולם וביבשת אפריקה בפרט חוות רבייה רבות המגדלות תנינים באישור, ואף זוכות להיתרים ללוכדם בטבע כדי להגדיל את המגוון הגנטי של גרעיני הרבייה שלהם.
ואולם, ככל שמספר ההיפופוטמים במקווי המים ביבשת גדל, הדבר מעיד על שפע הנוטריינטים הזורמים לנהרות ועל שפע העשב המצוי במרחק של עד לכ-16 קילומטרים ממקומות החיות שלהם. ליחוך העשב המתמיד גורם להגדלת שיעור האירוזיה העשוי להיווצר על-ידי ההיפופוטמים עצמם עקב רעיית-יתר(Overgrazing) , אך בעצם אין מידע מספק אם יש לכך השפעה על התרבות הדגים. מה שכן יודעים הוא שככל שצפיפות ההיפופוטמים בנהר עולה, כך גדל מספר הדגים הנהנים מהחומר האורגני הרב במים, וכך עולה גם מספר התנינים. הגדלת שיעור האירוזיה יכולה להאיץ תהליכי מידבור. הסיבה היא שכל היפופוטם אוכל עשרות קילוגרמים של עשב בלילה אחד. התייבשות הדרגתית של מקומות-חיותם מאז תקופת הקרח האחרונה לפני כעשרת אלפים שנה צמצמה באופן טבעי את תפוצתם, והם הפכו למזיקים לשטחי חקלאות. ציד מבוקר בנשק חם שהפחית בהם באזורים החקלאיים, מעודד את התחדשות העשב, וכעבור שנים אחדות שבים ההיפופוטמים ומתרבים בהתאם, ועמם גדל מספר הדגים וכמובן שגם מספר התנינים.
למרבה הצער, לעיתים עלולים תנינים (וגם היפופוטמים) לתקוף עיזים ובקר באזורי הכינוס שלהם בכפרים של בני אנוש ולהורגם. התנהגות זו היתה בעבר גם מנהגם של התנינים בכפר ג'סר א-זרקא במישור החוף המרכזי בישראל אל מול רכס הר הכרמל. למרבה הצער, האויבים העיקריים של בני אדם, בעיקר באפריקה, הם לא הטורפים הרבים המאכלסים את היבשת כמו האריות, אלא דווקא ההיפופוטמים, התנינים והבופלו (התאו) האפריקני. לצערנו הרב, מנהגם של התנינים (וההיפופוטמים) להתנפל גם על כפריים, דייגים וטיילים, התפרסם לאחרונה. תנין יאור כזה התנפל על המטייל ערן אלון מפתח-תקווה שטייל עם חברתו, כאמור לעיל, בתחילת מארס בצ'ובה בבוצואנה, משך אותו ברגלו אל המים, בדומה ליכולתו לעשות זאת לחיות-בר, והטביע אותו. אין מילים בפינו לנחם את המשפחה על האובדן הקשה ונהיה עמם בצערם בכל אשר יפנו.
והנה, לאחרונה מספרים על הגדלת המפגשים המסוכנים עם ההיפו באפריקה, ככל שהתיירות האקולוגית גואה ביבשת
כידוע אם כן, להיפו שיניים, שניביהן יכולים להגיע לאורך כ-50 ס"מ, כך שהוא יכול להרוג באמצעות שיניו, כפי שראינו לעיל, וכפי שעולה מדיווחים באפריקה על קטל חיות-משקו. מקרה דומה כזה ארע לא מכבר לעגל של קובוס מים שעלה בשארית כוחותיו על איון קטן שבו נהגו שני היפו מגודלים, אם וצאצאה, לעלות עליו כדי להתחרדן קמעה בקרני השמש. עגל הקובוס ואמו נמלטו בבהלה לאגם קטן, לאחר שקבוצת 7 זאבים טלואים ניסתה לתקוף את הצאצא, אך נסו קמעה לאחר שהותקפו על-ידי בעל ההרמון, קובוס המים הזכר שמצוייד בקרניים רציניות. לעגל לא היו הכוחות להגיע לצדו השני של האדם, ולאחר שעלה על האיון הוא הותקף על-ידי שני ההיפו, שראו בכך פלישה בלתי-הולמת לנחלתם. הוא ניסה שנית וגורש שוב, אך הפעם רדפו אחריו שני ההיפו, וצווחותיו כשכילו בו את זעמם נשמעו למרחוק, ואפילו הזאבים הטלואים שרבצו בסמוך לאזור שבו ניסו לצודו בעצמם, זקפו את אוזניהם. הסיפור הזה אינו סתם, הוא צולם והוצג באינטרנט לפני כמה חודשים צילום אחר צילום בסדר רץ, וללא עריכה, משהו כמו כ-20-30 צילומים של האירוע. בין השאר מספרים כי ההיפו לא תמיד חיים בשלום עם התנינים, כפי שהוצע לעיל, וחוקר אחד בשם ג'ון קופינגן (Coppingen) שבילה בקרבתם כמחצית מחייו, סיפר לא מכבר כי ראה פעם אחת כיצד היפו הורג תנין בנשיכה אחת. ברור בעליל כי ככל שיש יותר עיניים על המתרחש בין היפו לתנינים, כך יהיו יותר תצפיות. לפני שנים אחדות הסבתי את תשומת-לבו של פקח שמשגיח על המטיילים בבריכת ההיפו של נהר המארה בשמורת המאסאי-מארה בקניה, כי אחד ההיפו בבריכה נראה רע משום שהסתבך בפיו-לועו חבל שחור שמשתמשים עמו לקשירת חבילות-קש, ונראה היה כי הוא חותך לו את הבשר ואינו מאפשר לו לאכול. לא חלפו אלא 24 שעות והועברה אלי ידיעה כי ההיפו הזה אכן נמצא מת ומלופף סביב לועו החבל, המעיד על השפעת האדם בין אם רוצה הוא ובין אם לאו על ההיפו ביבשת.
למרות שתיארתי לעיל כי בעצם ייתכן ותנינים נהנים מקרבתם לצפיפות גדלה של היפו ביבשת, משום שתחנות הריח הטריטוריאליות של ההיפו מחדירות שפע של חומר אורגני לטריטוריות הנהר שלהם, וכי מגדילות בכך את שכיחות הדגים, כך אמנם נהנה התנין מיותר מזון זמין המגיע לקיבתו. ואמנם, באופן רגיל התנין אינו מתחרה עם היפו על המזון, למעט במקרים יוצאי הדופן.
לכל אלה יש עתה לצרף את העובדה שבשנים האחרונות גדלה תדירות הסיורים הרגליים בסוואנה האפריקאית, בנוסף לסיורים הרכובים שאליהם התרגלנו. ואולם, מאחר ואת הסיורים מעדיפים לעשות בעיקר בעונת היובש, שאז קל יותר לנוע, מתברר כי לעתים אפשר גם להיתקל בהיפופוטמים שיצאו לשחר מזון צמחי, ובוששו לשוב המיימה. המפגש יכול להיות גם בלתי רצוי ויכול להותיר את רישומו על המטייל. בגיליון פברואר 2007, של כתב העת החביב BBC Wildlife, מסביר קופינגן כיצד להימנע מסכנות מעין אלו מראש. ידוע לנו גם כי היפו הם בין שלושת בעלי החיים המתקיפים בני-אדם יותר מכולם באפריקה. ברשימה נמנים ההיפו, הבופלו (התאו האפריקאי) והתנינים, שתוקפים בעיקר בני אנוש המגיעים לכבס את בגדיהם ולטבול בנהר שם מתגוררים התנינים וההיפו. ואולם, לטענת קופינגן, "הצבת ההיפו בראש הרשימה אינה אלא מיתוס". אכן, הוא קובע, "היפו הם חזקים וגדולים, ובמלתעותיהם שיניים חזקות היכולות לבתק נטרף בקלות", הגם שההיפו הוא צמחוני באופיו. הוא מתייחס להיפו בדרך-כלל כחיה צמחונית, כידוע, שאינה מסוגלת להרע לבעל-חי אחר ו"אינה מסוגלת לקטול אפילו זבוב, אלא אם בעל-חי אחר מפגין נגדם חוצפה או מפתיע אותם לרעה, שאז הם ייעשו תוקפניים". כך גם מטיילים שאינם יודעים כיצד להתקרב מעדנות להיפו שיוצאים ללחך את מזונם הצמחי בשעות הליל בחצרות וגינות קמפינגים ולודג'ים. פעם אחת בעבר, אף מנעתי מתקפת היפו בגודל בינוני על מטייל חצוף שלא התנהג עמם כיאות, אך על כך בפעם אחרת.
בעמק לואנגווה (Luangwa) בזמביה מתגוררת ככל הנראה האוכלוסייה הצפופה ביותר של היפו באפריקה, וזאת משום שהשיאנית בנדון, מזרח קונגו, אינה יכולה להתהדר עוד בתואר זה, מאחר ומכ-25,000 היפו שהיו בה בראשית שנות ה-90, ניצודו רובם באופן לא חוקי בגלל ניבי השנהב, כתחליף לשנהבי פילים, על-ידי חיילי צבא קונגו או פעילי מיליציות חמושות. באמצעות מכירת שנהב ההיפו קונים נשק או מזון למחייתם. תארו לכם, נותרו שם לפי ההערכות האחרונות לא יותר מ-300. מספרים כי אפשר היה בעבר להלך עליהם מאחר שאז הם היו נינוחים ביותר, מה שהיום ודאי איש לא מעז עוד ולא מציע לנסות.
קופינגן יודע כנראה על מה הוא מדבר. הסיבה היא שהוא חי בעמק לואנגווה כמחצית מחייו. לדבריו, בכל השנים ידועים היו לו רק שני מקרי תקיפה של היפו על אדם, שהסתיימו בפציעתם גם אם דווחו פה ושם מתקפות היפו על אדם, יש לצאת לדבריו מנקודת ראות כי הם אינם מסוכנים אם יודעים להתנהג עמם כיאות.
מניסיונו, וניסיוני, יש לומר, כי בכל הפעמים שניסו בני-אדם לשוט בסירות באזורי מחייה של היפו טריטוריאליים, התנהגו ההיפו בברוטליות כלפי השייטים, ותקפו אותם הן במים בעת ששטו בקאנו או סירה אחרת, ואף הפכו את כלי השיט. זכור לי מכל לודג' "המושל"(Governers Tented Camp) במאסאי-מארה בקניה, שם זה ארע עוד בשנות ה-60 של המאה ה-20. ואולם, בסיורי-שיט באגם ברינגו או ימת נאייבשה בקניה, לא פעם התגלו ההיפו כבלתי-סבלניים בעליל להתנהגות הצופים הרעשניים שמתבוננים בהם בקולניות, ופעם אחת אף לא היססו לצאת במתקפה לעבר אחת הספינות שבהן הייתי אנוכי, אף כי לא סיכנו אותנו באמת. לדברי קופנגן, היפו שאינו נתון בלחץ, לא יהווה כל איום על האדם, ובעיקר אם באמתחתם די שטח לחפש בו מזון ו-או די מים עמוקים שהוא יכול להימלט מנוכחותם הפולשנית של האדם.
ואולם, בשלהי עונת היובש, כאשר מקורות המים דלים או מעטים, והמזון הצמחי חסר, ההיפו נוטים להפגין יתר תוקפנות. בשעה כזו גוברת הלחימה ביניהם לבין עצמם על הטריטוריות ובין המתחרים עליהן כדי לאתר מקומות-מחייה טובים יותר. המפסידים נוטים לאבד את הטריטוריה שלהם בנהר, ו-או מהגרים ממנה בחפשם נחלה אחרת. בשעה כזו הם יכולים גם לצאת מהנהר ולעבור לנהר אחר, מרחקים שהגיעו למאות קילומטרים בדרום יבשת אפריקה. באם ינהגו כך ביבשה הם יכולים להתייבש בגלל עורם הדק והקרינה הרבה, או למצוא עצמם מותקפים על-ידי אריות המשחרים לטרף ומנצלים את ההזדמנות. מאחר ובממוצע הם צועדים עד לכ-16 ק"מ מהמים כדי לאכול, יכולים סיורים רגליים של בני-אדם להיתקל בהם ללא צל של ספק, ולכן, אם רוצים אתם לצאת לסיור רגלי, כדאי להצטייד בפקח ו-או שומר חמוש.
אחד האספקטים המתייחסים להתנהגותם המסוכנת היא שאנו התיירים מתקשים להבין את השינויים האפשריים בהתנהגותם ופעילותם בשעה זו. לדעת קופינגן, הם אינם ניחנים באינטליגנציה רבה, אך בפרסומי הקודמים הפרכתי הנחה זו מכל וכל מבלי להתעמת עם דעתו, ואולי חשוב לעיין אפוא בספרות המדעית והמדעית-פופולרית שיש בשפע לרבות באתרי אינטרנט. [וראו, לקריאה נוספת]
בכל מקרה, מן הראוי לתעד עבורנו המטיילים את הוראות הבטיחות של קופינגן, וכיצד עלינו להגיב כדלקמן:
1) אם מותקפים, להסתתר מאחורי (או על) תל טרמיטים או כל אובייקט מגן אחר, אם בנמצא, או לטפס על עץ סמוך. ההיפו תוקף חזיתית, אך הצידוד הצדה קשה לו, גם אם יש לזכור כי מהירותו יכולה להגיע לכמה עשרות ק"מ/שעה.
2) אם שטים בקאנו או סירה באגם, כי בנהר באמת לא נוח, יש להבטיח די מרחב-מחייה להיפו.
3) כדאי להימנע מקרבת-יתר להיפו באזורים בהם שטים כדי לראותו, אם ידוע כי צפיפותו שם גדולה.
4) גם אם מצטרפים אנו לשיט רגוע, לכאורה, יש להבטיח מרחק ביטחון מהם, ולא לעורר יתר על המדה את תשומת הלב הרגזנית שלהם, מאחר והם יכולים לתקוף את כלי השיט כשהם דוהרים במים, כשחלק מגופם מתרומם ממנו, וזה כבר לא יאומן, אך ראיתי זאת באותה פעם שהותקפנו כך במו עיני.
5) יש להבטיח מרחק הולם מהם אם אנו מטיילים רגלית ולא לצעוד לעברם חזיתית.