מאת: נדב לוי
02.2008
ג'וני (Johnny) נורה למוות בשבת ה-29 לספטמבר השנה, בשטח המרעה הירוק של Whipsnade, בצפון לונדון, שם התגורר עם ידיד בשם קוקו(Koko) , לא הגורילה המדברת המפורסמת, ועם עוד חמישה חברים אחרים. ג'וני, בשנות הארבעים לחייו, היה ידוע בהיותו בִּרְיוֹן משהו, אמרו כמה ממכריו. ואולם, האם די היה בהיות אלים כדי להורגו? בכתבה קצרה שפרסמה בעיתון הלונדוני, הגרדיאן, הביעה פאולה קאוואליירי,(Paola Cavalieri) את צערה ומחאתה על המקרה ב-5 לאוקטובר השנה. קאוואליירי היא אחת ממחברי "התוכנית להעניק לקופי העל זכויות כמו של בני-אדם", הידועה כ-GAP (The Great Ape Project). התומכים בהקניית זכויות לבעלי-חיים העלו בראש דרישותיהם את זכות בעלי-החיים לחופש, את שחרורם מכליאה ואיסור לכידתם בטבע. תביעה זו זכתה, כאמור לעיל, להדים רבים בעקבות מה שנקרא "פרוייקט קופי העל", שהפילוסוף והאתיקן פטר סינגר (Peter Singer) וקאוואליירי היו שני מחבריו המובילים.
באחד מספריו, תיאר סינגר בנון-שלנטיות מסויימת את שיחותיה, התנהגותה, רגשותיה ובדיחותיה של אישיות מסויימת שכל אחד מאתנו, אם היה נתקל בה ובהשפעתה על סובביה, היה מניח כי מדובר באשת-חברה. רק בהמשך הוא מגלה שתיאר את הגורילה המפורסמת "קוקו" (Koko). ואמנם, גם קאוואליירי מציינת כי "ג'וני לא תקף אף אחד, וגם לא הצטייד ברובה כדי לירות במישהו". האם לא ניתן היה להשתמש בצו-מעצר כלשהו ולהימנע מירי? משום מה נראה היה כי איש לא התייחס לאירוע מעין זה כאירוע חריג , כי הלוא היה מדובר בשימפנזה, לא באיזה פושע בן אנוש אלים ומסוכן שפחות ממהרים לירות בו ברוב המקרים. האם ייתכן וג'וני נורה בקלות משום שאינו משתייך למועדון המיוחד של בני-אנוש שנהנים מזכויות-אדם [מוסריות] בסיסיות?
בעובדה, ג'וני נתפס על-ידי בני האדם שירו בו כ"אובייקט" זניח שקל ליטול את חייו, אף שלאחר עשרות שנים שבמהלכן היה כלוא, ולא ידע מהי מהות החופש לה זכאים בני-מינו ואחרים בטבע, ניתן להבין כי כמו רוב האסירים בני האנוש, ינסה אף הוא לברוח מכותלי הכלא שלו. פארק קופי העל שבו התגורר היה בית הסוהר שלו. לרוב עושה המשטרה מאמצים גדולים ללכוד עבריינים שנמלטו מכלאם בטרם בא יום שחרורם, כדי להשיבם אליו, אך בשימפנזה ירו למוות, אולי כלאחר יד. מקרים כאלה ידועים היטב בדובים למיניהם, בזאבים ובקרב חובבי הציד הספורטיבי המשלמים כסף רב לצוד חיות-בר גדולות דוגמת אריה או פיל.
קאוואליירי תהתה האם ייתכן שהאדם ימשיך לפעול להנצחת קיומם של אותם הבדלים רדיקליים בהתייחסותנו ההומנית, כביכול, הממשיכה להבדיל בין בני-אדם ולקופי העל. הייתכן וג'וני נורה למוות רק משום ששימפנזים טרם זכו למלוא הזכויות שרבים מהאתיקנים תומכים בהן מזה למעלה מ-15 שנה? לשוויון-זכויות מודרני מסויים מעין זה, זכו קופי העל בעבר בכמה מדינות דוגמת ניו-זילנד, ספרד ובמדה מסויימת בהולנד. גם בארה"ב הוקמו באחרונה כמה מקלטי איקלום ו'דיור מוגן', עבור קופים שיצאו לפנסיה וחדלו לשמש בניסויים בבעלי-חיים. ואולם, עדיין קיימים בתוכנו יחס-גזעני ואפליה כנגד חיות-בר, גם אם הן ברות-מזל להימנות על קופי על הגדולים.
פעילים לרווחת החיות והתומכים בהקניית זכויות לבעלי-חיים, טוענים מזה שנים כי אין להפלות בין פרטים על בסיס החברות של מין מסויים על בסיס ביולוגי בגין השתייכותו לקבוצת בעלי חיים כלשהי. גישה זו גורסת שהאדם אינו צריך להתייחס לבע"ח כיצורים מדרגה שניה" (second-class beings).
מבחינה אינטלקטואלית ומנקודת הראות של האתיקה, דימיונו הגנטי של האדם לקופי על הגדולים: השימפנזה, ההבונובו, הגורילה והאונרגאוטן, בשיעור של 98-99%, מחייב אותנו לכלול אותם ואותנו בין קופי העל הגדולים. האם לפי גישה זו עלינו לכלול עמם את ג'וני הדומה לנו? ואמנם, אין להתעלם מדימיונם אלינו: מחוות פנים, שיתוף-פעולה חברתי, מניפולציות חברתיות, העברה תרבותית לרבות למידה של צעירים ממבוגרים, תרבויות מתגבשות של חברות מסורתיות מקוטעות ומבודדות אלו מאלו, שימוש מגוון בכלים וייצור מכשירים, מודעות ויכולות רגשיות, כל אלה שלכאורה היו צריכים להוביל אותנו לחוש עֶלְיוֹנוּת על קרובינו אלה, אין להם על מה להסתמך. עובדה היא זה מכבר שהם מסוגלים לבנות קואליציות פנימיות ביניהם, במגמה להשתלט על מקורות מזון, אזורי מחיה וצל, להבטיח קיומם של יחסי-מין, ואף אהבה, לרפא את עצמם ולהציג ידע מוקדם על צמחי מרפא, להסתייע אלה באלה, ולדחות רמאים מתוכם. האם רשאים אנו להתייחס אליהם בבוז רק משום שחזקים אנו מהם?
ולבסוף, היותנו בעלי חזון או ייחודיים בשפתנו המדוברת, אף הם אינם מקנים לנו יתרון אבסולוטי. קופי על רבים למדו את שפת הסימנים של חרשים, יש ביניהם יוצאי דופן שלמדו מאות מילים באנגלית לאחר שהצמידו להם אזניות על אוזניהם', ויש ביניהם שיודעים לתרגם את רצונותיהם על לוח מקשים ומסוגלים להבין אלמנטים דקדוקיים-שפתיים, ולא רק קופי על, גם אפרורי-ג'אקו דוגמת אלכס המפורסם שהלך לעולמו לא מכבר בגיל 31. הם מסוגלים לתכנן ולהוציא לפועל את תוכניותיהם, משתמשים ומסוגלים לתקשר אלה עם אלה, למשל בחבורת ציד, מראים קיומה של מבוכה, כעס ועלבון, מביעים מחאה אם צריך, ואפילו "חושבים בקול רם". קשה אפוא שלא לכלול את קופי העל עמנו. הם עברו זה מכבר את מבחני המראות המעידים כי הם מחוננים בתודעה עצמית, וכמותם גם דולפינים, פילים וקופי קפוצ'ין.
כפי שהאדם רכש את זכותו לחיות, כך גם הגיע לג'וני, וייתכן והיה צורך לחשוב כיצד לפצות אותו בצורה אלטרנטיבית על ימי הכלא שלו. "כפי שהאדם אינו יורה באסיר נמלט, כך, הגיע הזמן שהאדם שיעז לירות בבעל-חיים דוגמת ג'וני, ייאשם אף הוא ברצח", מסכמת קאוואליירי את תגובתה בגרדיאן.
רקע קודם
שנות ה-70 וה-80 של המאה העשרים היו ראשיתה של מגמה חדשה, שלא הסתפקה בדרישה של טיפול הומני בלבד בבעלי-חיים, אלא החלה להשתמש במושג הזכויות, כדי לשלול את ניצול בעלי-החיים על ידי האדם ו-או לחדול ממנו. אין זה מקרה, שעסקו בכך תחילה בעיקר פילוסופים, כמו טום ריגן(Regan) , שהעלו את הדרישה הזאת, מפני שזכויות נחשבות כמושג פילוסופי מובהק, קבע ריגן שהיה הדובר העיקרי של מגמה זו. סינגר, נחשב בטעות, ל’מייסד’ התנועה למען זכויות בעלי-חיים, השפעתו ניכרת משל ריגן, אל האחרון הוא האב הרוחני האמתי של מושג הזכויות של בעלי-חיים. הסיבה למעמדו הרם של סינגר, נעוצה אולי בהשפעה העצומה, שהיתה לספרו שחרור בעלי-חיים.
ניו-זילנד נחשבת החלוצה בתחום הדרישה להקניית זכויות בעלי-חיים לחופש בעולמנו; קמפיין ציבורי ביוזמת 38 מדענים, פילוסופים ומחוקקים, ובראשם הביולוג התיאורטי דוד פני (Penny), חיברו עצומה ברוח דומה, שהועברה לפרלמנט הניו-זילנדי לקראת החקיקה הצפויה. הדבר נועד להבטיח, שזכויותיהם הבסיסיות של קופי האדם תוכרנה בחוק; ביניהן הזכויות לחיות, לא לסבול מיחס אכזרי (של האדם) כלפיהם, לא להיות נתונים לטיפולים מכאיבים, ולא לניסויים. את אופי החקיקה הזו המשילו לחוקים, שנועדו בניו-זילנד להגנה על ילדים ומניעת ניצולם. לא היה ספק מלכתחילה, שחוקים אלה ייתקלו בהתנגדות גורפת מצדם של מדענים, העוסקים במחקרים ביו-רפואיים, שהשימפנזים נוטלים בהם חלק נכבד. והנה, מרכז חקר בעלי חיים המפורסם באטלנטה נקנס ב-15 אלף דולר, לאור מחדלים בדאגה לרווחתן של החיות במתקניהם, שנתגלו לאחר שהביאו למותו של קוף שהיה ברשות המרכז. "ירקס", המרכז הלאומי לחקר יונקים, הכחיש כי במתקניו קיימת הזנחה, אולם שילם את הקנס. דוברת "ירקס", ליסה ניוברן ציינה כי מכון המחקר דווח על מותו של הקוף ואמרה כי המרכז מחויב לטיפול הולם בבעלי חיים. "אנחנו מצטערים עמוקות על מות החיה".
"יירקס", אחד משמונת מכוני המחקר הפדרליים, מחזיק כ-3,400 קופים בשני מקומות שונים. תרומתו המדעית העיקרית היא בהבנת התנהגותם ותרבותם המתגבשת של קופים וקופי על דוגמת השימפנזים, ופיתוח חיסונים ניסיוניים לאיידס ומחלות אחרות. הקנס שזכו לו הפעם נקבע בהתבסס על ממצאי שתי ביקורות שערך במקום משרד החקלאות האמריקני. האחת נעשתה בינואר2007 בתחנת שדה ודווחה על לכלוך וזוהמה. השנייה, שנערכה ביולי2007, מצאה אילוף לא ראוי ושירותים וטרינריים רעועים בקמפוס של אטלנטה, ואכן, "קוף מקוק אחד מת שם מנפחת ומחוסר גזים בריאות", מסרה. "מותו ארע כנראה משימוש בציוד הרדמה לא נכון", היא הוסיפה. לטענתה, "מאז המוות חודש הציוד,, הצוות זכה לקבל הדרכה נוספת, והתנאים הסניטריים בתחנת השדה השתפרו". ואולם, ארגוני זכויות בעלי חיים טוענים כי גובה הקנס אינו מספק, במיוחד לאור העובדה כי ב-2006 קיבל המרכז 40 מליון דולר למחקר בעלי חיים מהרשויות.
סיכום וקצת מוסר השכל
נסכם את הכתבה המעציבה הזו האמורה להדליק לכולנו אור אדום במילים שעמן השתמש משורר אנגלי לא כל כך ידוע מהמאה ה-17, תומאס טרייון (Thomas Tryon), שיצירתו הלירית ששמה "תלונות הציפורים ועופות השמיים לבוראם", התפרסמה ב-1688. והנה קטע שבחרנו לצטט ממנו בספרנו "אתיקה, רגשות ובעלי-חיים", בפרק 7, העוסק ב'זכויות וחובות', עמ' 172-171, מ-2002, כדלקמן: "אימרו לנו, הוי בני-האדם! אנחנו מבקשים מכם לספר לנו, איזה נזקים גרמנו, שעליהם אנו צריכים לכפר? איזה חוקים הפרנו, או איזו עילה נתנו לכם, שבשמה אתם נוטלים את הזכות לפלוש לתחומנו ולהתנכל לנו ולזכויותינו הטבעיות, ולהרוס ולהשמיד אותנו, כאילו אנו התוקפים, שאינם טובים מגנבים, שודדים ורוצחים, הראויים להכחדה מהבריאה [...] מניין נטלת, הוי האדם, את הסמכות להרוג את הנחותים ממך, אך ורק מפני שהם כאלה, או להרוס את הזכויות והפריבילגיות הטבעיות שלהם? (מובא על ידי הכומר אנדרו לינדסיי; אצל Paterson & Palmer, 1989, 36). אף על פי שטרייאון מדבר, כביכול, רק בשם העופות, התלונה הרגשית שלו, כמובן, תופסת באותה מידה גם לגבי חיות-בר אחרות ואף לגבי בעלי-חיים ‘נחותים’ מ"בעלי התחושה" (Sentient-Beings) דוגמת השימפנזים.
נ. לוי, זואולוג ומדריך בכיר בחברת "עולם אחר", ופרופ' אמריטוס זאב לוי, פילוסוף, בן ואביו, הם ממחברי הספר "אתיקה, רגשות ובעלי-חיים" שיצא לאור במרץ 2002 (הדפסה שנייה, יולי 2005), בהוצאת ספרית פועלים ואוניברסיטת חיפה