מאת: נעמה שוורץ
בני המקום החביבים אשר ניתן לזהותם ע"פ התלבושות המייחדות את האזור הינם ביישנים, אך מסבירי פנים לכל המעונין להכירם. לפני כשלוש שנים יצאתי למסע מעמיק ברחבי דרום אמריקה, ביבשת בה נולדו אבי וסבי. במהלך הטיול הגעתי לבוליביה ופרו, שתי מדינות אשר ריתקו אותי מבחינות רבות: תרבותית, היסטורית ונופיהן המרהיבים.
בבוליביה שהיתי כחודשיים וחצי, זמן רב יותר מאשר מקדיש המוצ`ילר הממוצע ליעד זה. טיילתי לבדי, אולם היות וספרדית הנה שפתי השנייה, חשתי בנוח עם בני המקום ויצרתי קשרים ידידותיים עם רבים מהם. התחלתי את מסעי בבוליביה בלה פאס, עיר הבירה הגבוהה ביותר בעולם, כ-4 ק"מ מעל פני הים. לעיר נכנסתי מהאזור הגבוה (El Alto), בו רוב האוכלוסייה מורכבת מאינדיאנים, בירידה לעבר הקניון (לה פאס עצמה) – והתגלה לעיני מחזה מרהיב ומטריד כאחד: מעבר לשכונות העוני הרבות זהרו בניגוד מוחלט אלפי אורות העיר לה פאס. הניגוד בין כיעורו של העוני ויופייה של העיר ליווה אותי בנוסעי בדרך התלולה לעיר. לה פאס הינה עיר חיה ותוססת בעלת ריחות וצבעים המיוחדים רק לה. בני המקום החביבים אשר ניתן לזהותם ע"פ התלבושות המייחדות את האזור הינם ביישנים, אך מסבירי פנים לכל המעונין להכירם.
הרחובות בלה פאס תלולים מאוד, כאשר לאורכם מגוון סוחרים המציעים את מרכולתם ברחובות. השווקים הססגוניים הינם חוויה לכשעצמה, שם מוצעים למכירה מגוון מוצרים החל מלכה לציפורניים ועד עוברי למה מיובשים (הנמכרים לצורך פולחנים מסורתיים). יש לציין כי בטרם יציאה לטיול בכלל, ובוליביה בפרט, חשוב לחקור לעומק את מנהגיהם השונים ותרבותם המיוחדת של בני המקום על מנת להבין את מעשיהם ולא לטעות במשמעותם. למזלי, חברתי למקומי, אשר התלווה אלי בזמן שהותי בעיר וסיפק לי הסברים רבים על מראות המקום ותושביו. למדתי על מנהגי הפולחן הבוליבייניים אשר מאדירים את שמה של אלת האדמה ה- Pachamama ושופכים למענה מעט מכל משקה לאדמה, ואף התנסיתי בפולחן זה לשמחתם של בני המקום.ישנם אלפי סיפורים וחוויות הנקשרים בשמה של בוליביה אולם מבין המקומות הרבים שנחרטו בזיכרונותיי, אוכל למנות את אגם המלח באויוני, המכרות בפוטוסי ועד לג'ונגלים ברורנבאקה.
אגם המלח של אויוני הנו תופעת טבע מרהיבה אשר מותירה את המבקרים בה בפה פעור. גודלה של הימה כ- 12,000 קמ"ר, גובהה 3,650 מ' מעל פני הים ובה משטחי מלח לבן עצומים בגודלם המתגלים בעת התאדות המים והנראים כמעטה שלג העוטף את הקרקע. מראה שונה לחלוטין ממה שאנו רגילים לראות בסביבות ים המלח. הדבר שהלהיב אותי במיוחד היה מלון Salt Palace & Spa העשוי כולו מלח, החל מקירות המלון וכלה במיטות שבו.
מאויוני נסעתי מערבה לפוטוסי, העיירה הגבוהה ביותר בעולם (4,090מ' מעל פני הים) אשר הוכרזה כאתר אונסק"ו לשימור תרבות. פוטוסי נוסדה בשנת 1545 לספירה ע"י הספרדים בעקבות גילוי מכרות הכסף במקום. בסוף המאה ה-17 פוטוסי זכתה למעמד העיר הגדולה ביותר באמריקות, אולם איבדה מעמד זה כאשר מלאי הכסף הצטמצם במקביל לגילוי מכרות כסף במקומות נוספים. מה שהציל את העיר היה מכרות בדיל (Cerro Rico) שהתגלו במקום. המכרות עדיין פעילים וקיים בהם הווי מיוחד ואנושי.
המקום נגע ללבי במיוחד מכיוון ששם זכיתי להתוודע לחיי היומיום, ונדהמתי לגלות כי גם כיום, בעידן הטכנולוגיה המתקדמת, יש מקומות בהם הזמן עמד מלכת ואנשים עובדים בתנאים לא תנאים, בפטיש ואזמל כמו בימים עברו. אנשי המכרות הנם אנשי קשי יום התלויים בחסדיו של אל ה-El Tio (הדוד), בו הם תולים את כל תקוותיהם ולו הם מציעים מנחות רבות (סיגריות ואלכוהול), אשר אותם הם מקבלים מהתיירים המבקרים במקום.
סיום מסעי בבוליביה היה החלק המסעיר ביותר בטיול והותיר טעם של עוד, כאשר טיילתי בג'ונגלים באזור רורנבאקה בקבוצה של חמישה אנשים למשך 5 ימים. להבדיל מהרשמים הקודמים בבוליביה הפעם חוויתי את הטבע במלוא הדרו: ראיתי טביעות אצבעות טריות של יגוארים, נחשים התלפפו סביב זרועותיי, ותקשרתי עם חזירי בר וקופים המסתובבים חופשי ביער.
בהמשך הטיול חציתי את הגבול לפרו ושהיתי כשבוע באגם הטיטיקאקה, שאורכו 170 ק"מ, גדלו 8,965 קמ"ר והנו האגם הגדול ביותר בדרום אמריקה.
נקשרתי מאוד לאנשי איי האורוס, איים צפים עשויים טוטורה (צמח מיובש הדומה לצמחי המים קנה ואגמון) המיושבים ע"י אינדיאנים משבט האורוס. ישנם 40 איים, כאשר על כל אי יושבות כ-10 משפחות. לנתי באי ששמו סנטה מריה ב"חושה" יחד עם משפחה בעלת 3 ילדים. כאשר לנתי על הרצפה הצפה לצדם של בני המשפחה המאמצת שלי בערב יום שישי, הרגשתי כבתוך חלום.
בהמשך מסעי בפרו הגעתי לקוסקו, בירת האינקה, באמצעות רכבת. תרבות האינקה הייתה התרבות השלטת בדרום אמריקה מצ`ילה ועד אקוודור, עד הכיבוש הספרדי במאה ה-16, וקוסקו הינו אתר חובה למבקר בפרו. סמוך לעיר נמצאים שרידי בירת האינקה המפורסמת מכולם, מאצ'ו פיצ'ו, אליהם הגענו באמצעות טרק של כארבע ימים. מאצ'ו פיצ'ו, ששמה הוא "פסגה עתיקה", ממוקמת על פסגתו של הר ועדיין ניתן לחוש באווירת המסתורין של בני שבט האינקה. האתר בנוי באזור גבוה מעל קניון נהר ה- Urubamba (אורובמבה)ויער העננים ולהגיע לפסגה זאת הרגשה מצמררת. מקוסקו אפשר לצאת לשפע פעילויות וניתן לשהות שם גם חודש בלי רגע דל. לו הייתי יכולה לחזור לקוסקו, הייתי עושה זאת בסוף יוני כאשר חוגגים את Inti Raymi (אינטי ראימי)- הטקס היום הארוך ביותר המתרחש פעם בשנה והמנציח את תרבות ואמנות בני האינקה. הפסטיבל מתבצע בשפת האינדיאנים קצ`ואה ומציירת לצופה תמונה חיה של חשיבות העבר בחיי היום יום של בני המקום.
סיימתי את מסלולי ביבשת בביקור אצל חברת ילדות שלי בעיירה חואראז המוקפת בהרי האנדים - הרכס הלבן (Cordillera Blanca), אשר קיבל את שמו מהשלג העוטף את פסגתו והרכס השחור (Cordillera Negra).
נסעתי לבקר באגמי Llanganuco (יאנגנוקו), הנמצאים בעמק ה- Llanganuco ומימיהם הצלולים בצבע טורקיז הנם מחזה מרהיב. הסתובבתי בשוק עם חברתי, והיא הכירה את הסוחרים בשמם, כאשר עבדה בעיירה באותה התקופה, מה שהפך את החוויה לשונה ומיוחדת וגרם לי לתחושת שייכות.
היה נפלא לסיים שנה של הרפתקאות בשלווה של הטבע המרגיע.