מאת: נדב לוי
08.2009
המהפיכה הדיגיטלית המאפשרת למגזינים בתחום לתעד את הטבע והנוף בעולם במלוא הדרו, כבר זכתה לתעד בצורה יוצאת מן הכלל, פוטוגנית, לפני למעלה מ-20 שנה אריה בנמיביה בקרבת דורבן המאיים עליו בקוציו. כעת, באמצעות שיגור תמונות ישירות לערוצי המדיה, או בדואר אלקטרוני, עד מהרה מתפרסמות תמונות מעין אלו שוב ושוב ברחבי עולמנו. תגליות שבעבר הקרוב כיניתי אותן בפשטות "להיות במקום הנכון בזמן הנכון" היו גם נחלתם של מטיילים ישראליים באפריקה.
כל מי שגדל על חקר הנמרים בישראל מכיר ויודע כי אחד מנטרפיהם המועדפים הם דורבנים המצטיינים בקיומם של קוצים על גופם כגלגול של שערות. והנה, מבוצואנה כותבת קלייר רות'רפורד (Rutherford), למדור 'שאלות ותשובות' של כתב העת החביב ה-BBC Wildlife, כי זכתה להפתעתה לצלם מקרוב נמר הנוגע מעדנות, ובסקרנות, בקצות חודי קוצי הדורבן, אותם דָּרְבָנים (כל אחת מן 'המחטים' שעל גופו של הדַרבּן) הנחשבים מסוכנים למי שמאיים על הדורבן. לתמהונה הרב, כך היא כותבת, היא תמיד שמעה כי כחלק מאסטרטגיות ההגנה של הדורבן במקרים אלה, הוא נוהג לירות את מחטיו על הטרדן המציק. זה מכבר הועלו טענות כי הדורבן כמו גם הקיפוד מכוסים בשערות שהתארכו והתקשו למעין קוצים. הם התקשו ונעשו נוקשים ליצירת מעין מסמרים דּוֹקְרָנִיים בצורות ובגדלים שונים. בכל מקרה, דָּרְבָנים אלה אצל הקיפודים אינם רעילים או עוֹקְצָנִיים, וגם אינם יכולים לזוז או להיפרד מהעור. קוצי הדרבן הישראלי (Hystrix indica indica) עשויים להגיע לאורך כ-55 ס"מ ושל דורבן הכף (H. afriaeaustralis) לכ-30 ס"מ. מסתו של דורבן הכף עשויה לנוע בין 19-12 קילוגרמים בבגרותו, והנקבה והזכר שווי-גודל פחות או יותר. על ראשיהם קוצים פחות נוקשים שאורכם עשוי להגיע אצל דורבן הכף לכ-50 ס"מ, קבעו סקינר (Skinner) וסמית'רס (Smithers) בספר העיון המסיבי שלהם על יונקי אזור דרום יבשת אפריקה שיצא לאור ב-1990. בספרם מ-1987 הידוע ככרך 7 של היונקים במסגרת מפעל הפקת "האנציקלופדיה של החי והצומח בארץ ישראל" מטעם הוצאת הספרים של משרד הבטחון והחברה להגנת הטבע, קבעו פרופ' היינריך מנדלסון (Mendelssohn) המנוח ופרופ' יורם יום-טוב(Yom Tov) מהמחלקה לזואולוגיה של אוניברסיטת תל-אביב כי בשעת התרגשות משמיעים הדורבנים קולות על-ידי רקיעה בקרקע ברגלם האחורית, וכי הם מסוגלים להשמיע מעין נביחה קטועה בשעת ריצה. ואולם, קולות הטרטור האופייניים שלהם מופקים על-ידי הרטטת קוצי הזנב החלולים היכולים לשמש לדעת רבים גם לשמש לשיגור תוקפני לעברם של מי שמציקים להם, ולא זה היה כנראה המקרה עם הנמר המציק להם משום שלא צפו בכך בפועל.
לדעת מדריך חיות הבר באפריקה, ששמו ג'ון קופינגר (Coppinger) שחזה כמותי בתמונה המצולמת שזכתה גם בתואר תמונת החודש במדור המיוחד של גיליון הקיץ של עורכת כתב העת BBC Wildlife, מדובר היה בנמר צעיר ולא מנוסה. וכי ניסיונותיו לנגוע ואולי אף למשש בפיו את חודי הדָּרְבָנים האלה, מעידים על הנאיביות שלו. אם היה רוצה באמת לצוד את הדורבן למאכל היה עליו לנסות לבחור בכיווני כתפיו או ראשו המכוסים בקוצים הרכים היותר שאינם נוקשים כשאר דָּרְבָניו, כאמור לעיל. לחילופין, יכול היה הנמר מצדו, בשעה כזו, במקרה כזה, להפוך את הדורבן ולחשוף את החזה והגחון הבלתי מוגנים. גם קופינגר מזכיר מצדו בדברי ההסבר שלו על התצפית המיוחדת כי הדורבנים מסוגלים, לפי התפיסות הפולקלוריסטיות הקיימות, להסתובב לאחור ולפגוע במציקיהם-תוקפיהם באמצעות שיגור חודי דורבניהם כאות אזהרה מצד אחד, והתגוננות מצד שני. במקרה זה, כך סברו, הם נעים אחורנית או הצדה כדי לשגר ביתר הצלחה את קוציהם לעבר אויביהם. נראה כי למיתוסים אלה של מתקפה הגנה מצדו של הדורבן, אין על מה להסתמך, קובע קופינגר בביטחון, וקשה להתווכח עם גישה זו.
קוצי הדורבן הם בשחור-לבן, כשילוב של צבע-אזהרה, אך עורם של דורבנים הינו דק ונקרע בנקל, אם היה רוצה הנמר הנאיבי לדעת. הדורבן יכול להזהיר את אויביו באמצעות תיפוף רגליו האחוריות על הקרקע, וקולות אלו יכולים לעבור מעשרות עד מאות מטרים, אך לא דווח אם הדורבן שהנמר הציק לו אכן פעל בדרך זו. יונקים כמו שפן ו-או דורבן, ידועים לכולנו כחובבי מקומות אפלים או מערות, אך נוהגים לזקוף את שערות החישה שלהם בעת התקדמותם, וכך יכולים לנוע בביטחון באפלה. ידועות אצלם שערות מלעניות, ובנוסף, שערות "שפם" המצויות בקדמת הראש, משני צדי הפה, ולעתים מעל העיניים. בבסיסי שערות אלו, שהן נוקשות וארוכות, יש לעתים מזומנות תאי חישה רבים, הן רגישות למגע ומשמשות בעיקר לתחושה. שלושת סוגי הקוצים של הדורבן כוללים בין השאר את קוצי הזנב, כ-12 במספר, שהם קצרים וחלולים בדמות גביע מוארך, לבנים בצבעם ופתוחים בקצותיהם. כשהם מתחככים אלה באלה הם משמיעים קולות בשעת הרטטה מהירה של הזנב, בעיקר אם הדורבן נבהל פתאום, אך זה לא מה שדווח במקרה המצולם. הקוצים הארוכים מהם, המשמשים לאזהרה בצבעי שחור-לבן, אותם אלה שאנו מוצאים לרוב בשטח, והם מזדקרים כמניפה בשעת התרגשות, אך גם זה לא מה שדווח בפועל במקרה המצולם.
השאלה המנקרת בראשינו עוד למראה המקרה המצולם הנדיר, היא עד כמה שכיחה תקיפת הנמר את הדורבן. הגישה הרווחת היא ששכיחות זו קשורה לשכיחות הדורבנים, וגודל שטחי המחיה של הנמרים, אך כידוע לנו באחרונה, מצטמצמת שכיחותם של הדורבנים (לפחות בישראל) מסיבות של ציד גובר או בגין היבטים שטרם נחקרו כיאות. במקרה של הנמרים הישראליים, למשל, מספרם בישראל "בסכנת הכחדה מוחשית", אם אכן עוד נותרו אחדים מהם במדבריות ארצנו. בעבר חזיתי בחיזור דורבנים בפועל ברמת הנגב, ובאותם ימים התקיימה הזדווגות נדירה של נמרים באותו אזור בדיוק במרחק של כמה מאות מטרים ממקום ההזדווגות בקרבת שדה-צין, אך בריחוק מה שלא יכול היה להפריע באותה שעה למתקפת האהבה של הדורבנים המונוגמיים.
כמו כן משערים כי ככל שניסיונו בחיים של הנמר רב יותר, כך הוא עשוי לצוד דורבנים ביתר קלות. ואולם, אם נמר יחווה מתקפה חדה ונוקבת מצדו של דורבן, משערים כי הוא ינסה לא להטריד דורבנים בהמשך שארית חייו. בכל מקרה, יש אומרים כי ישנם דורבנים, כמו גם אריות בנמיביה, שהתמחו בקטל דורבנים באמצעות שימוש בשיטות-ציד מוצלחות, שכנראה למדו מאמם. מכאן עולה, אם אכן גישה זו נכונה אף היא, כי לא רק אריות או ברדלסים מאמנים את צאצאיהם לצוד, היבטים שקשורים בחברתיות שאינה שכיחה במשפחת החתוליים. השאלה אם כך העולה גם לגבי נמרים, שהיא בעיקר האם אכן האם הנמרית מלמדת אותם לצוד כמו אצל הברדלסית, עוד צריכה להתברר. בשלב זה, הצילום המרגש של הנמר המנסה לנוגע מעדנות בקוצי הדורבן, היא הדבר הקרוב ביותר שגיליתי על יחסי הגומלין הסוערים האפשריים שאולי הם גם נחלתם של נמרים ודורבנים בבוצואנה שבאפריקה.