מאת: ענבל גזית
כרתים הפכה עם השנים ליעד מבוקש מאוד בישראל, אחרי הכל היא נמצאת קצת יותר משעה וחצי טיסה מכאן, הנופים מרהיבים, האקלים מוכר, בלי הרבה מאמץ אפשר להגיע לים ולמצוא שקט ובדרך עוברים בדיוטי פרי.
האי הזה, שהיה נקודה אסטרטגית נחשקת על ידי כל האימפריות הגדולות בגלל מיקומו בין שלוש היבשות – אסיה אירופה ואפריקה, הוא היום מיטת שיזוף אחת גדולה אליה מגיעים כל האירופאים נטולי השמש. הטיסות מהארץ מגיעות לחלקה המזרחי של כרתים לעיר הבירה אירקליון. רוב אתרי הנופש המוכרים לישראלים נמצאים בחלקו המזרחי של האי ובחודשי הקיץ הוא כמעט מכפיל את מספר הנפשות בו.
למי שמחפש שקט ושלווה באזורים כפריים יותר, כדאי לפנות לחלקו המערבי של האי,שם התחלתי אני את מסע ההיכרות שלי עם כרתים.
במרחק של שעתיים עד שלוש שעות נסיעה מאירקליון הכרתי את חורה ספקיון או "ספקיה" בפי המקומיים. הדרך עמוסה עצי זית, הרדופי נחלים, קידה שעירה, אחירותם וכמובן אדניות מלאות פרחי גרניום בכפרים הקטנים. כשהגעתי לספקיה נדהמתי לגלות חבל ארץ מדהים שבו ההרים מתנשאים אל על והים נשקף מכל מקום, מלא מפרצונים וצלול.
באזור הזה יכולים הנטורליסטים או הנודיסטים למצוא מפלט ואיתם האנשים שסתם רוצים לתפוס שמש בעירום. חברת "עולם אחר" מציעה חבילות לכפר הנופש וירטומרטיס. הכפר קטן ואינטימי, יש בו כשמונים חדרי אירוח והוא כולו על טהרת הנטורליזם.
כשמזכירים נטורליזם בארץ מיד מצטייר חוף המרוצף בגופם החטוב של צעירים וצעירות עמוסי הורמונים והמחשבה נודדת לתרחישים נוטפי סקס. לא אדם אחד ולא שניים שאלו מיד כששמעו שאני נוסעת לכפר, עם מי אני נוסעת ומה בדיוק אני מתכננת לעשות שם. המציאות בכפר הנופש שונה לחלוטין. בראש ובראשונה, אף אחד לא באמת מתרגש מהעירום, רוב האורחים חוזרים מדי שנה מהולנד, גרמניה, צרפת, בלגיה ועוד מדינות אירופאיות מאותגרות סולארית. שנית, הכללים במקום מאוד ברורים- ללובי ולחדר האוכל אסור להיכנס ללא לבוש. לבסוף, קוד ההתנהגות של אנשים הרגילים להעביר את חייהם, או לפחות חלק מהם, בעירום הוא דבר שרחוק מאוד מאווירת הפיתוי המוצגת בדרך כלל על החופים בסרטי "השוטר מסן טרופז".
הכפר נמצא במקום מבודד יחסית, יש לו חוף פרטי, בריכה, מגרש למשחקי כדור עף וטניס ואפילו לוח שח גדול. מילת המפתח שמתארת את כל הנופשים היא שלווה, הכל מתנהל בעצלתיים. וירטומרטיס הוא לא כפר נופש טיפוסי, הוא מאפשר להנות מהאווירה, הנוף והחוף בלי להציע פעילות כל חצי שעה. כמובן שמתקיימים משחקי כדור עף, יש ערבי פולקלור וטיולים שהאתר מארגן בסביבה אבל כל אלה תופסים מקום שני לצד השקט.
ניקוס שמנהל את האתר, בסך הכל בן 25, חושב שהחלק המערבי של כרתים יפה יותר מהמזרחי. הוא מעדיף לבלות בחניה העיר המרכזית באזור, שנמצאת כשעה נסיעה מוירטומרטיס אבל מזהיר שזה לא המקום לעשות קניות (הוא כבר מכיר את הישראלים ואת מה שמעניין אותם) מבחינתו מי שמגיע לצד המערבי מגיע כדי להירגע.
מי שיותר מידי שקט ושלווה גורמים לו לעוויתות קשות, יכול לנסוע חמש דקות במעלה ההר מוירטומרטיס ולהגיע לספקיה, העיירה שנתנה את שמה לכל האזור. שם, על קו המים, בנויה טיילת ועליה מסעדות, בארים ודוכנים שמציעים קצת אקשן. אבל כדאי לזכור שניקוס יודע על מה הוא מדבר, זו לא אמסטרדם ואפילו לא חיפה, גם האקשן בחלק הזה של כרתים – רגוע.
כארבעים דקות נסיעה מוירטומרטיס נמצאת פלקיאס, עיירת דייגים שהפכה עם השנים לעיירת נופש. בפלקיאס החיים תוססים יותר ככל ששיא עונת התיירות מתקרב. יש לה רצועת חוף ארוכה שנמתחת במקביל לרחוב הראשי שלה, מצידו השני של הרחוב יש מסעדות, בארים מלונות ומוטלים. אחרי השהות בוירטומרטיס, אי אפשר לוותר על חוף נודיסטים / נטורליסטים אמיתי וציבורי. בצמוד לפלקיאס נמצאת דמנוני, שלא כמו בפלקיאס החוף של דמנוני מלא מפרצונים קטנים ושקטים, מוסתרים על ידי צוקים גבוהים למדי. בכל אחד מהמפרצונים הללו מסתתר חוף שמכיל לא יותר מחמישים שישים בני אדם שבאו להשתזף בכל חלקי הגוף.
על החוף בדמנוני נתקלתי בכל סוגי הנטורליסטים. החל מהאנשים המבוגרים בני החמישים שישים שהשמש מכירה את גופם היטב, דרך משפחות עם ילדים ועד בחורות צעירות שהגיעו לתפוס שיזוף אחיד. אחרי שביליתי בחוף יותר משעתיים ברור שקוד ההתנהגות נשמר גם כאן. אף אחד לא נועץ מבטים, לא מרעיש יותר מידי ובעיקר לא מתעסק בשום דבר מלבד "בטן - גב" וקפיצה מזדמנת למים.
מפלקיאס פניתי שוב מזרחה לכיוון עיר החטאים אירקליון, מרחק שעה נסיעה ממנה נמצאת עיירת תיירות נוספת, הפעם הרבה יותר ידועה – איוס ניקולאוס. כאן אפשר כבר למצוא מועדונים מסעדות ופאבים בניחוח בינלאומי , ועל אף הערב הנפלא שביליתי בה לא לשם פני היו מועדות. באלונדה, כפר השוכן ליד איוס ניקולאוס המתינה לי סוויטה במלון "אלונדה ביץ".
בדרך כלל כרתים נחשבת לאתר תיירות שמציע נופשים במחירים שווים לכל נפש, מלון "אלונדה ביץ" לא נכלל בקטגוריה הזאת. המלון, שמדורג כאחד המלונות הטובים בעולם, ומיוצג בארץ רק על ידי חברת "עולם אחר", נועד לחברים האקסקלוסיביים במועדון הסילון העולמי. רק להבהיר, החדר הכי פשוט שהמלון מציע עולה כחמש מאות דולר ללילה. כמובן שכשמשלמים סכומים כאלה מקבלים גם שירות מסוג אחר. למלון יש חוף פרטי וחלק מחדריו למעשה "יושבים" על המים, בכל החדרים יש ג'קוזי, בסוויטות אפילו שניים. בסוויטות מסוימות יש בריכה משותפת לשתי סוויטות, ובאחרות יש פשוט בריכה פרטית. יש חדרים עם סאונה פרטית, המלון מציע אוסף דיסקים וסרטים למערכת ול – D.V.D שנמצאים, כמובן, בכל חדר. המלון גם מציע פעילויות שכרוכות בתשלום נוסף, סקי מים, אופנועי ים, טיסת הליקופטר מעל האי, סירות פדלים ואפילו מעגן ליאכטה הפרטית.
כשנכנסתי לאכול ארוחת בוקר, המזנון לא היה שונה בהרבה ממלונות ארבעה וחמישה כוכבים, שאלתי את עצמי מה הופך מלון כזה למלון בקטגוריית "סופיריור דילקס" והתשובה לא איחרה לבוא בצורת שמפניה שחיכתה למי שמרגיש צורך לפתוח את היום עם איזה סמל סטטוס (כולם יודעים שקוויאר לא נועד לארוחת בוקר). אחרי סיור בין החדרים והסוויטות בגינה המטופחת ומלאת הצמחייה, הגעתי לסוג של הדמיה של ה"אלונדה וילג'". אני מתארת לעצמי שבכפר האמיתי קיים איזה שוק אותנטי, בזאר מקומי, שבו תושבי האזור מציעים את מרכולתם למכירה, אבל העשירון העליון לא יכול להרשות לעצמו לקנות שם ולכן הקימו תחליף מספק בגבולות המלון. חנויות תכשיטים, בוטיק של ארמאני, ציוד צלילה ושתי מסעדות, שפועלות בנוסף לחדר האוכל של המלון, כל אלה נועדו כדי לספק את תאוות הבילוי האנושית והמובנת של האורחים.
לרוע המזל אחרי ביקור במלון "אלונדה ביץ" לעולם לא אוכל יותר לשהות במלון ארבעה כוכבים, כי הוא לא יעמוד בסטנדרטים אליהם הורגלתי, וכך עזבתי את אלונדה בדרכי לאירקליון ובחזרה הביתה. בין חלקה המערבי לחלקה המזרחי, בין עירום מלא לארמאני, בילוי בכרתים הוא בעיקר כיף גדול.
תודות לשלמה כרמל מחברת "עולם אחר"