חשיבותו האבולוציונית של "איש המילניום" (אורורין טוגננזיס) המזדקף מגבעות הטוגן

מאת: נדב לוי
03.2008

ממצאי העצמות, בעיקר עצם הירך, של "איש המילניום" (אדם קדמון שהתגלה בשנת 2000 בקרבת אגם ברינגו בקניה) נחקרים באופן אינטנסיבי ביותר מאז התגלו, וכיאה לטיפוסי אדם קדמון חדשים למדע, עוררו מחלוקת קשה על עצם קיומם והגדרתם. והנה עתה, צוות מחקר חדש, עצמאי ומשולל דעות קדומות, בהנהגת ד"ר בריאן ג'. ריצ'מונד (Richmond) מ"המרכז ללימודים מתקדמים של הפליאוביולוגיה של ההומינידים" במחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת ג'ורג' וואשינגטון והמוזיאון לתולדות הטבע במכון הסמיסתוסיאני בארה"ב הממוקמות בבירה וושינגטון די-סי, וד"ר וויליאם ל. ג'נגרס (Jungers) מהמחלקה למדעי האנטומיה באוניברסיטת סטוני-ברוק (Stony Brook) בניו-יורק, כנראה פתרו חלק מאי ההסכמות שהיו נחלת המין החדש מאז התגלה לעולם. בכתבה זו אדון בעיקר ב"איש המילניום". זו אינה כתבה שתבהיר לקוראינו על כל טיפוסי האדם הקדמון שהתגלו, ואם יוזכרו כמה מהם בכתבה, זכרו כי הם הובאו להשוואות שונות, אך כל אחד מהם ראוי לקבל כתבה משלו. ואמנם, מאז התגלה "איש המילניום" בשלהי שנת 2000, אפשר לומר כי התגלית אודותיו עברה גֵּיהִנֹּם מדעי ממדרגה ראשונה. מדענים שונים התווכחו ללא הרף על זיהויו כאחד מאבות האדם הקדמון והתלבטו אם מדובר באחד מקופי העל האפריקאים הגדולים שנכחדו. 

והנה, לאחרונה, פרסם שבועון המדע המצויין "סיינס" מגיליונו מה-21 למרץ 2008 כי צוות עצמאי שהתחקה אחרי עצמות הירך שלו הגיע למסקנה כי איש המילניום ששמו המדעי "אואורין טוגננזיס" (Orrorin tugenensis), ללמדנו על מיקום אתר הימצאו בנחלת בני הטוגן(Tugen) באזור אגם ברינגו בקניה, הוא אכן היה אחד מאבותיו הקדומים של האדם המודרני. ואולם, המחלוקת אם אכן מין זה הוא שהיה מין המוצא לסוג הומו (Homo), הוא האדם, נשארה בלתי-מפוענחת עד תום, ונדמה כי לא מין זה הוביל להתפתחות הסוג שלנו, בני האדם בסוג אדם. 

הבעייתיות העיקרית שאחריה התחקו המדענים היתה עצם הפמור (הירך) העתיקה של איש המילניום. בשיטות פענוח מורפומטריות שהתבססו על שיירי הירך הזו, בהשוואה לירכיים של האדם המודרני, קופי אדם גדולים שבחיים בצמוד אלינו, ומאובנים אחרים של הומינינים, התכוונו החוקרים לתת מענה על שאלת ההזדקפות על שתיים, ועל יכולתו של איש המילניום להזדקף כה מוקדם מבחינה אבולוציונית, ולהוכיח שכך אכן היה. עובדה היא כי הירך של איש המילניום, הזכירה במדה רבה את "קופי האדם הדרומיים", האוסתרלופיתקים(Australopithecus species) , ובני הסוג פאראנתרופוס (Paranthropus), שאינו אלא סוג דומה שהתפצל לאחרונה מקודמו, בהתאם להחלטת החוקרים, אף כי נחשבים מלפני 3-2 מיליון שנה בלבד. עתה נשאלה השאלה האם איש המילניום היה קרוב יותר לסוג "אדם" מאשר לאוסתרלופיתקים. חקר מורפולוגי של הירך של איש המילניום מוכיח כי הלה הילך על שתיים, וכי תנועתיות זו היוותה חלק בלתי נפרד מהאבולוציה של האדם הקדמון לפחות ב-4 מיליוני השנים האחרונות, שהוא פרק הזמן הנחקר העיקרי בחקר האבולוציה וההיסטוריה של האדם הקדמון. 

ריצ'מונד זכה לאישור לעסוק בחקר הירך של "איש המילניום" מאז 2003, כשלוש שנים לאחר שהתגלה בגבעות הטוגן בקניה על-ידי החוקרים הצרפתיים מרטין פיקפורד (Pickford) ובריגיט סיינו (Senut) מ"מכוני מחקר" ו"המוזיאון לתולדות הטבע" בפריז ועמיתיהם. הם למעשה ביססו את תגליתם על שיניים ולא רק על עצמות הירך, והואיל ולא היו שלמות, התעוררה נגדם מאז ביקורת רבה, ואף ניסו להשוות את ממצאיהם לא פעם לאלה שדווחו תדיר באתיופיה. הוא מדד את הירך לא פחות מ-8 מדידות, שנשמרו בכַּסֶּפֶת בבנק בניירובי, כשהוא משתמש באמצעים מדוייקים, ואת המדידות השווה עם לא פחות מכ-300 עצמות ירך אחרות מקופי-על ועד מאובנים של בני-אדם מודרניים ובני-אנוש חיים. 

ממצאי המחקר תומכים עתה בגישה כי "איש המילניום" ראוי להיות מקורב לאוסתרלופיתקים שהחלו להופיע באפריקה לפני כ-4 מיליוני שנה. ממצאי המחקר מנוגדים לתזות קודמות כאילו בני הסוג החדש הובילו ישירות לאדם המודרני, כפי שקוראינו יוכלו להיווכח בהמשך הכתבה. המחקר הנוכחי רוצה לפענח את המיסתורין סביב "איש המילניום" שנדמה כי בשנים האחרונות נדחק הצדה לאור מחקרים שהתמקדו באזורים אחרים בקניה דוגמת אגם טורקנה, באתיופיה ואפילו בטנזניה. היו שאמרו על תוצאות המחקר כי הן תאפשרנה ל"איש המילניום", 'לנוח על משכבו' בשנים הקרובות. 

בכל מקרה, המחקר הנוכחי מאשר את הגישות קודמות לפיהן איש המילניום אכן הזדקף על שתיים. ואולם, ישנם עוד חוקרים שאינם מאמינים כי ההזדקפות על שתיים של בני האדם הראשונים היתה רק בצורה אחת. לדבריהם, "ההזדקפות חייבת היתה להיות מורכבת יותר", אמר חוקר האנטומיה כריסטופר רף (Ruff) מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס בבלטימור. הוסיף והחרה אחריו גם אוון לובז'וי (LoveJoy), חוקר אנטומיה ידוע מאוניברסיטת המדינה קנט (Kent) באוהיו, שחקר בעבר (וראו להלן) את "איש המילניום", וטוען "כי יש לחקור עצמות רגלים נוספות כדי לברר סופית את חשיבות התגלית להזדקפות האדם הקדמון". 

ההזדקפות על שתיים היא אחד ממאפייני האדם הקדמון שהתפתח בעיקר אצל בני הסוג "אדם" (Homo), ולא אצל מינים קרובים לו החיים עמנו דוגמת קופי האדם הגדולים. באחרונה נחשפו עדויות חדשות המצביעות על כך שההזדקפות החלה לפני כ-7-6 מיליון שנה, ומכאן שההזדקפות החלה הרבה קודם ממה שחשבנו עד לפני כמה שנים. העדויות לכך נתמכות בעיקר מאז התגלה "איש הסאהל", הוא תומאי" המפורסם מימת צ'אד ששמו המדעי Sahelanthropus tchadensis. מין זה התגלה על-ידי זואולוג צרפתי בשם מישל ברונה (Brunet) וצוותו, ועל כך אף זכה בפרס דן-דוד היוקרתי המחולק בישראל, אף כי איננו חוקר מיומן של האדם הקדמון ואיננו נמנה על מובילי התחום המרתק. בשעתו אף התאכזבתי מהרצאתו על התגלית שהתקיימה באוניברסיטת תל-אביב. 

רקע קודם 

המחלוקת שהיתה עד-כה בנושא "איש המילניום" איננה חדשה, ומעניין לתארה כפי שהתפרסמה במשך השנים בספרות המדעית. מדובר קודם-כל בסוג חדש של אדם קדמון שזוהה והתגלה לראשונה על ידי צוות מחקר משולב של צרפתים וקנייאתים, שפרסם את ממצאיו בדצמבר 2000. המוות חשף ועורר את השאלה בדבר התהוותו של העץ האבולוציוני במקביל לתגליות אחרות בשטח זה מאז 1994 ועד לאחרונה. 

איש המילניום ערער על השערות קודמות שעסקו בשאלה זו. לאחר שגילו את מה שחשבו בשעתו "קוף האדם הטוגננזי" ששמו ניתן לו על-שם נחלת בני הטוגן בקרבת אגם ברינגו בקניה, שם אותר, העלו החוקרים סברה כי ייתכן ותהליך ההזדקפות (הביפדלית) החלה קודם-כל עם שינויי התנהגות מסויימים. הבעיה שהציגו החוקרים בשעתו במאמרם החלוצי, העלתה על נס את האבולוציה המנסה [תמיד] להתמודד עם שאלות אודות התהליך שהיא חוזה שאולי התרחש. אולם, הם טענו שדווקא רעיון הביפדליזם המשוער, הוא שדווקא אינו ניתן להסבר הגיוני עם מין זה, לכל הפחות אם היינו מנסים להתייחס אליו כהסבר המוביל. 

מדוע? 

מניחים כי לאבותינו הראשוניים, התקדמות מעין זו חייבת הייתה להיות איטית מאשר הגישה הגורסת קיומה של התמדה בהליכה על ארבע גפיים, הצורכת השקעת אנרגיה דומה. כך טען Lovejoy, שהוזכר לעיל, שהסביר בשעתו כי זה "איננו טבעי בעיניו" משום שכל המתבונן על היתרונות המובהקים הכרוכים בהזדקפות על שתיים, עשוי היה לדעתו לחשוב שזהו התהליך הנבחר מזה אלפי דורות. 

יותר מכך, נראה היה בשעתו במפתיע כי דווקא האנטומיה של אבותינו לא בהכרח ניתנת לאימות באמצעות הForanum-Magnum-, הוא "החור הגדול" שאליו מתחבר הצוואר עם חוט השדרה, שאנו מחפשים שוב ושוב באם אנו רוצים להוכיח אם אחד מטיפוסי האדם הקדמון כבר הזדקף, אם לאו. נראה כי רבים מהשינויים הללו – בהתנהגויות ובמבנה – נועדו לשינוי תנועתיות – היו חייבים בויסות אפשרי של מסת הגוף, שחייבת מצדה באיזון עם הרגליים, ומובילה את הtorso- העליונים להתמקם בהדרגה מעל הרגל. Lovejoy, שחקר את האנטומיה והביומכניקה של המעבר ממקום למקום (התנועה) הגיע למסקנה כי השינויים היו חייבים לבוא עם שיפור בקואורדינציה. הוא טען כי "ללכת זקוף", פירושו להתרגל להתפתחות מעין זו המחייבת סינכרוניזציה בתנועה. "אם הליגמנטים והשרירים יוצאים מחוץ למשחק, שאז זה חייב להוליך לפציעות חוזרות ונשנות המרמזות על היותו של האדם דווקא טרף נוח [אפילו] לברדלסים". 

‏Lovejoy אף היה סבור כי השינויים המכריעים/הקריטיים היו אלה שנצפו בעמוד השדרה (Spine); מאחר והמרחק בין החזה ואגן הירכיים (Pelvis) גדול יותר אצל האדם בהשוואה לקופי-אדם, הדבר מאפשר לחלקו התחתון של עמוד השדרה להתעקם/להסתובב, ובכך הוא ממקם את עצמו בחלקו העליון של הגוף כדי לסייע בשיווי משקל (ואיזון). עמוד השדרה גדל ומתרחב ובהתאם לכך האדם פיתח מפרק-ירך מחובר (hip joint) עם שרירים שמייצבים את עמוד השדרה. Lovejoy הסביר כי "זוהי הסיבה מדוע שימפנזים מתנדנדים מצד לצד בעת שהם מהלכים זקוף, בעוד שהאדם איננו מתנדנד כמותם". השינויים האלה מתבטאים גם בירך (Femur) או בעצם הירך (Thigh bone), כפי שלדוגמה אנו מוצאים בצוואר הירך (femoral neck) – החלק הנוטה בגג העצם, שהוא רחב יותר אצל האדם מאשר בקופי-אדם. עובדה זו תורמת בהכרח ליציבות. ברכיו (Knee) של האדם עברו ספציאליזציה להליכה זקופה אף הן כדי לפצות את הירך הזוויתית אנו מבחינים כאן במעין גוש/חתיכה (lump) או חריץ/מסילה (groove), המצויים בסופה של הירך, כדי למנוע מהפיקה (pattella) לזוז (sliding) מחוץ לחיבור. Lovejoy אף צוטט: "לשימפנזה אין את החריץ הזה בהעדר זיוות (angulation) בין מפרק הירך לברך", ושינויים אלה הם שמצביעים על כך שהאדם הוא שעבר תהליכי הזדקפות (בעוד שקופי האדם טרם עברו אותם)". 

ולבסוף, יש להביא בחשבון גם את עניין הרגליים, ומה שחשוב בהקשר זה הוא הקימור (Arch) שחשיבותו בהיותו מעין Shock-Observer, כאילו "כמו לנעול נעלי ריצה טובות". במטרה לפתח את הקימור הזה, נעשתה האצבע הגדולה המנוגדת של השימפנזה – הבוהן –בניגוד לאצבעות האחרות ושרירי האצבעות והגידים, שהשתמשו בהן לטיפוס ולרדיפה, ואלה עברו שינויי פוזיציה ברגל. צורת האצבע הגדולה מצביעה על השינויים הללו. ניתן לראות זאת במינים דומים ללוסי המפורסמת, אך לא בסוג ארדיפיתקוס שגילה היילה סלאסי באתיופיה ולא ב"איש המילניום", וזאת משום שההתפתחות הזו מתקיימת באצבע אחרת. ניתן לראות כי העצמות הקשורות לפרק האצבע (knuckle) הן בעלות עקמומיות שונה, המצביעה על כך שהלך צעד אחר צעד מעל הקרקע, כשהוא משתמש בחלקה הקדמי של הרגל כפלטפורמה. 

כך ככל הנראה הילך, אך השאלה מדוע הילך כך, היא השאלה שהצריכה הסבר מאז שהתברר שלא נותרו שרידים אמתיים המעידים על התהליך המשוער. אולם, בהתחשב בידע הקיים אודות הייחוס והתכונות של אבותינו והסביבה בה שכנו, התפתחו בשעתו כמה תיאוריות בעקבות "איש המילניום", ואלו הן: 

האנתרופולוג הנרי מקהנרי (Mchenry) מאוניברסיטת קליפורניה בדיוויס, ועמיתו פטר רודמן Rodman), למשל, נחשבים לאבות הרעיון לפיו שונות האקלים (המשתנה) חייבת להיות חלק מהתמונה וההסבר המתגבש. לפי הסבר זה, כאשר אפריקה החלה לעבור תהליכי התייבשות הדרגתיים, נוצרו כתמי-יער מקוטעים שהשתבצו בנופי הסוואנה שנוצרו בעקבות שינויי האקלים והתחממותו. לכך נוספו התפרצויות וולקניות שיצרו את הבקע האפריקני. הטענה המובילה כיום, היא שההומינידים הראשונים היו חייבים את נופי היער, ושכנו קודם-לכן בתוכם, כפי שאירע בשעתו עם האקווטוריוס כ-16 עד 11 מיליון שנה לפני זמננו. רק לאחר מכן החלו בני-אנוש קדמוניים לצאת לנופים הפתוחים ולהתעמת עם טורפים על הבשר שצדו. ראיות חביבות למגמה זו הובאו לא מכבר גם בספרו הדימיוני והעלילתי "כמעט אדם" של פטר פופסקו, שתורגם לעברית לפני כ-8 שנים. 

בדו"ח נפרד על ההיסטוריה של האזור שבו התגלו העצמות, כתבו, כי "נראה סביר יותר ויותר כי הומינידים לא הופיעו לעתים תכופות בבתי גידול פתוחים", אלא חיו באזורים מיוערים, שהיו לחים וצוננים יחסית. פרופ' סטנלי אמברוז מאוניברסיטת אילינוי, שביצע ניתוח כימי של הקרקע הקדומה, פרסם הודעה רשמית, לפיה "הציפייה הייתה תמיד שנמצא הומינידים שהזדקפו בסוואנה, אבל לא נמצאו עדויות התומכות בכך. אולם, ההומינידים שהתפתחו בנופים המיוערים המוגבלים האלה התקשו למצוא די מזון לקיומם, וזאת ניתן לראות בקשיי הקיום הנוכחיים של האורנגאוטן היחידאי, המחייבים אותם, לפי תיאוריה אחת, לגלות כישורי הישרדות טובים יותר גם בהשוואה לשימפנזים. האחרונים מצטיינים באורח חיים חברותי, בשימוש מתוחכם בכלים ובציד אקטיבי של קופים אחרים, להעשרת התפריט הרגיל שלהם מורכב לרוב מפירות, וזאת גם מבלי לעבור את תהליכי ההזדקפות. (וראו על כך ציטוטים רבים מאז שלהי שנות ה-80 של המאה ה-20). 

קשיי הקיום חייבו שינויים שהאיצו את הגדלת שטחי המחיה, וחיפוש אחרי מקורות (מזון) מגוונים יותר. המעבר לעמידה על שתי רגליים אפשר להם להגדיל את טווחי הראייה, להגדיל את שטחי המחייה ולצעוד למרחקים גדולים יותר - עובדה שאפשרה להם לעבור ביתר קלות מכתם מיוער אחד למשנהו. כך למדו לחצות את הנופים הפתוחים, ושם קרוב לודאי למדו כיצד להתעמת עם טורפים על בשר, תחילה על ידי השלכת ענפים, ולאחר מכן תוך שימוש בכלים. 

הפליאונתולוגית והפליאואנרתופולוגית מיב ליקי (Leakey) - ציידת המאובנים הנודעת משושלת ליקי שלזכותה כמה תגליות משלה, והמשמשת ככראש "הסקציה הפליאונתולוגית במוזיאון הלאומי של ניירובי בקניה" (Kenya's National Museums), סבורה כי שינויי האקלים הובילו לתהליכי ההזדקפות מסיבות לגמרי אחרות: לטענתה, חשיבות שינויי האקלים והתייבשותם ההדרגתית של אזורי מחייה רבים, הוליכה בעצם להגדלת שטחי העשב, אך אבותינו הראשונים השקיעו תחילה מזמנם לאו דווקא ביערות הסבוכים או בסוואנה, אלא בשטחי מחייה וסביבות חיים שהיו בהם הן עצים, הן צל והן שפע של עשב. דהיינו, באזורים המשולבים של יער ועשב. "ואם הם צעדו בסופו של דבר לעברם של הנופים הפתוחים, הרי זה משום שהיה בהם יותר עשב ושיחים וכיוצא באלו, אך הם ניזונו באותה עת בעיקר על פירות וגרגרי יער שנפוצים באזורים שיחניים נמוכים. הם יכלו לעבור תהליכים שהגביהו את גופם, תהליכים שמסבירים באותה מדה גם מדוע פיתח הצבי הג'ירפי (הגרנוק) את צווארו הארוך יותר. 

האם יש לנו את הלגיטימציה לומר שאף הוא עובר, כביכול, את אותם תהליכי הזדקפות על שתיים, שנועדו אצלו לאתר את נישת המזון הפנויה ולהגדיל בכך את יכולתו למצוא מזון זמין. אלו הן כמה סיבות אפשריות מדוע גם הג'ירפות פיתחו אבולוציונית את צווארן הארוך, ונראה כי הגורמים המובילים את התהליך הם הלחצים החזקים להגדיל את שטחי המחייה התלת-ממדיים (בעיקר לגובה) בהשוואה למרחבי המחייה הדו-ממדיים. 

‏Lovejoy חשב בשעתו אחרת: לטענתו, התשובה האמיתית, לדבריו, קשורה לסקס. הוא מחזיק בגישה כי גברים/זכרים ההולכים על שתיים (לאחר שהזדקפו) יכולים לזכות ביותר הזדווגויות, ולהגדיל באופן זה את מספר צאצאיהם. התהליך מעודד לדעתו את הגבוהים יותר, שבהגיעם לבגרות מינית עשויים לזכות אף הם ביותר הזדווגויות, ומכאן שהסקס הוא שחשוב. רעיונותיו אלה ידועים מזה כ-25 שנה, והם מצטיירים באופן הבא: כמו אמריקנים מודרניים רבים, קופים וקופי-אדם, שני המגדרים מבלים את עיתותיהם (עבודה וכו') מחוץ לביתם. הם מבלים בעיקר בחיפוש אחר מזון. אולם, בני האדם הראשונים הם שהיו אלה שזיהו וגילו את אסטרטגיית ה-leave it to Beavers, כדלקמן: אם הגברים/הזכרים יצליחו ל"הביא לחם" (bread winning) הביתה, שאז הנשים/הנקבות תוכלנה להישאר בקרבת הבית, תנהלנה את הבית ותשקענה יותר בגידול הילדים ובטיפול בהם. כך הן תבטחנה לילדים ולצעירים סיכוי טוב יותר לגדול כראוי ולרכוש את הניסיון בחיים – והם יהיו חזקים ובריאים יותר. 

"ואם אתה הולך להביא הביתה את הבייקון (bacon) שלך (כיום) או את מה שהיה אקוויוולנטי לכך מאז תקופת המיוקן, למשל, שאז הדבר עשוי לעזור לך טוב יותר באם עברת את תהליכי ההזדקפות; באמצעות התפתחות מרתקת זו יכול היה האדם הקדמון (וקופי האדם המזדקפים באשר הם) לשחרר את ידיו לפעולות אחרות. במשך הזמן העדיפו גם נקבות קופי האדם לבחור את בני זוגן, בהתאם למי שמצליח להביא לחבורה מזון – דהיינו, בעיקר את אלה שהציגו טוב יותר את ההליכה הזקופה. 

השאלות הנוכחיות הן האם אכן כל התיאוריות הללו אירעו בפועל? ייתכן. אין תשובות מספקות, אך לא ברור אם נדע זאת אי-פעם בביטחון. ליקי נשארה אפוא, למרות חשיבות הגילויים האחרונים, לאחת שלא השלימה עם ההסברים, ונותרה בלתי משוכנעת בעליל אם אכן זה מה שהיה התהליך שארע בפועל. והיא אף צוטטה: "הכל עניין של היפותיזות, ועובדה היא שכל אחד יכול לומר את דעתו משום שממילא לא ניתן להוכיח שום דבר מעין זה כראוי". המחקר הנוכחי אולי מבהיר את התעלומה וייתכן והיא תצטרך לשנות את דעתה! 

לטענת הצוות הצרפתי-קנייאטי, כיווני המחשבה האלה צריכים לקחת בחשבון קודם-כל את "איש המילניום" שמהווה לדידם הם את "נקודת הפיצול". "איש המילניום", לטענתם, היה האדם הראשון בעץ האבולוציוני וכל בני הסוג המשתייכים ל"אדם השורשי" עליו אספר בעתיד, אינם אלא קופים שיכולים אמנם להיות קרובי משפחתם של אבותינו, אך לא יותר מזה. דהיינו, אפשר אולי לתארך אותם כ"סבא הגדול הגדול" של השימפנזים הנוכחיים. צוות חוקרים זה אף ביטל את הגרסה לפיה לוסי ודומיה הם שהוליכו להיווצרות האדם הנוכחי, גישה שהיתה מקובלת כ-20 שנה לפחות. ואולם, הם לא ידעו באותם ימים על "איש הסאהל", ועליו ועל רבים כמותו עוד אספר בעתיד. 

ואולם, ראוי להזכיר כי הם טענו בתוקף שענף "קופי האדם הדרומיים" הגיע לdead end-, וכי אין לו קרובים שזכו לחיות מאוחר יותר, וגם בכך לא דייקו עד תום. יחד עם זאת, ראוי לציין כי איש עוד לא חתם את הויכוח אם היווצרות האב הקדמון ביותר של אבות האדם המשוערים אכן התפתח דווקא לפני כ-6 מיליון שנה, וכי אכן הם עתיקי-יומין בהמשך לבני הסוג ארדיפיתקוס. 

למרות הפרסומים החלוציים, ליקי אמרה: "אם אתם קוראים (בעיון) את המאמר(ים) המדעי(ים) שהיילה סלאסי פרסם, ניתן לראות כי כל מה שהם אומרים הקשור לשיניו של האורגניזם, אכן מעיד כי הוא דומה לקוף-אדם. לעומת זאת, אם מתבוננים בירך, הממצאים אינם מספקים הוכחה שסותרת את האפשרות כי אכן הלך על ארבע. בעניין זה גם היילה סלאסי הסכים ואף הדגיש עובדה זו. אולם, דווקא, בריגיט סינוט (Brigitte Senut) מהמוזיאון הלאומי לNatural History-, בפריס, ומרטין פיקפורד (Martin Pickford), מנהל האגף הפריהיסטורי והפליאואנתרופולוגי בCollege de France-, שהיו מגלי "איש המילניום" בארץ הטוגן בקניה, לא קיבלו גם בשעתו את הביקורת הקטלנית הזו (בלשון המעטה)" (dismiss the criticisms), והדגישו כי במרץ 2001 נמצא באזור הטוגן מאובן נוסף שיוכיח את התזה שלהם, לפיה הוא הילך על שתיים ואף טוב יותר מלוסי. (הערת ביניים: אינני יודע בינתיים אם מדובר באחת מעצמות הירך ששימשו במחקר הנוכחי). 

אולם, גם אם טענותיהם של המבקרים היו נכונות, דהיינו, שמציבות את הקו האבולוציוני של האדם או את נקודת הפיצול המשוערת שלו בין הליכת ארבע להליכת שתיים, ההוכחות לכל אלה לא יכולות להיות פשוטות אף פעם. ניתן לראות כי עבור כל ההומינידים שחיו כ-6 מיליון שנה לפני זמננו על כדור הארץ, כי תמיד היתה להם חפיפה מסויימת אלה עם אלה, אולי בדיוק כפי שלפני כ-30,000 שנה בלבד חיו בכפיפה אחת הן האדם הנבון והן האדם הניאנדרתלי, ולמרות כל אלה, עדיין קיימים חילוקי דעות מהותיים אם לשבצם במשפחת האדם. תמיד הבעיה היא מיעוט המאובנים. לדעת האנתרופולוג פרופ' דונלד ג'והנסון(Joahnson) , המנהל את "המכון לחקר מוצא האדם" באוניברסיטת מדינת אריזונה (Arizona State University), והאיש שגילה את לוסי ב-1974, "כאשר אתה מניח כי אדם קדמון חי כ-5.5. מיליון שנה לפני זמננו באזור שבו שכן גם אדם אחר המתועד לכ-4.4 מיליון שנה לפני זמננו, המשתייך, כך נראה לאותו מין, אתה מניח כי אין כאן ענף נוסף בעץ האבולוציוני. כל דבר נדחף לקו ישר", הוא מצוטט. מעבר לכך, הוא אף מפקפק ביחס לסיווגה של עצם אצבע בת 5.2 מיליון שנה עם שאר המאובנים שנמצאו שם, לא רק מפני שעצם זו נפרדה בזמן בכמה מאות אלפי שנים, אלא שהיא אף נמצאה כ-16 קילומטרים מעיקר מרבץ המאובנים. 

בשעתו חשבו כי אם אכן "איש המילניום" הוא אמנם הומיניד לכל דבר, שאז הדבר מצביע על סקפטיות אם להתייחס בכלל לכל אחת מהטענות בדבר חשיבותו בעץ האבולוציוני המשוער. הפלאונתולוג גן סווא (Gen Suwa) מאוניברסיטת טוקיו, למשל, הנמנה אף הוא על אלה שגילו את "האיש השורשי" (הסוג ארדיפיתקוס, שני תתי-מינים) מלפני כ-4.4 ו-5.5 מיליון שנה, סבור כי "איש המילניום" היה יכול להיות אביו הקדמון של "האיש השורשי". עם זאת, על מנת להוכיח [אולי] תיאוריה אחרת, לפיה ייתכן ו"איש מהמילניום" היה יכול להיות גם מאבות השימפנזים הנוכחיים, נדרשו החוקרים להביא ממצאים נוספים. גם ד"ר היילה סלאסי הסכים כי ייתכן וממצאיו יכולים לשפוך אור נוסף על אבות השימפנזים או קופי-אדם אחרים שנכחדו, אך באותה מדה הם טוענים בתקיפות כי היה יכול להיות נקודת הפיצול שממנה הלכו השימפנזה והאדם – כל אחד לדרכו האבולוציונית האישית. אותה "חוליה חסרה" עליה חולמים הפלאונתולוגים כל השנים, היא אחת השאלות המרכזיות המוסיפות להטריד את המדענים הנרגשים בתחום, מצוטט הפרופ' ברנרד ווד (Wood) מאוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון, המתמחה בחקר מוצא האדם והזדקפותו. 

אי הבהירות לדעתו, היא האם התהליך היה חייב להיות, כפי שסבורים כולם, אחת מאמות המדה להתגבשותו של האדם המודרני מהאדם הקדמון, והאמנם זהו התהליך. "אחרי הכל, לכל העופות יש כנפיים, אך לא כל מי שיש לו כנפיים הוא בהכרח ציפור", הוא מצוטט. 

ממצאי חקר האדם הקדמון מחזקים בשנים האחרונות שוב ושוב את התיאוריה כי נקודת הפיצול בין השימפנזה והאדם היתה אי-שם לפני כ-6 מיליון שנה, או 7-5 מיליוני שנה לפני זמננו. ישנם הטוענים כי סביר להניח שההזדקפות על שתיים אירעה בו-זמנית ובאופן בלתי-תלוי גם בענפים אחרים של משפחת הפרימאטים. ווד טוען: "זו יכולה להיות הדוגמה הראשונה ל'יצירת בריאה' שאיננה בהכרח מובילה דווקא לאבות האדם או לאבות קופי האדם, אך גם לא בהכרח 'החוליה האחרונה' של שניהם". לטענתו, הממצאים מקשים על החוקרים "לעגן את זנבו של החמור לקרקע" (to pin the tail on the donkey).