מאת: ענבל בריקנר בראון
אי שם על קו המשווה, בלב אפריקה, אוגנדה היא אחת המדינות היפות ביותר שניתן לעלות על הדעת...
לאן שלא מסתכלים הכול ירוק: ירוק שופע של מטעי בננות מאופק לאופק, ירוק זרחני של שדות הקאסבה ותפוחי האדמה, ירוק אינסופי של גידולי התה והקפה, ירוק חזק ומרגיע של יערות הגשם העתיקים.
ירוק, ירוק, ירוק... וכל כך יפה.
ובתוך כל היופי הזה חיים, מי שידועים בתור, "האנשים הכי נחמדים באפריקה", ואולי אפילו בעולם כולו, ולצידם כמחצית מאוכלוסיית גורילות ההרים הנותרת בעולם.
על שטח של כ-240,000 מ"ר חיים כ-25,000,000 תושבים, ויש פה הכל לכווווווווולם.
האמיצים יכולים לצאת לרפטינג סוער במקורות הנילוס או לשוט בסירת דייגים קטנטנה על אגם ויקטוריה, מקווה המים המתוקים השני בגודלו בעולם.
ההרפתקנים ישאפו אל פסגת הריוונזורי, כרכס הרי הירח המופלאים, המפריד בין אוגנדה לקונגו השכנה.
עבור חובבי הטבע אוגנדה היא גן עדן אמיתי, ראשוני ובתולי שבו עדיין ניתן לצפות בנחת בבעלי חיים בלי לחלוק את החוויה עם המוני תיירים אחרים... אבל לא להרבה זמן, התיירות באוגנדה לאט לאט צוברת תאוצה וזרם דק של מטיילים מכל העולם הולך ומתגבר- ובצדק!
לפני קבלת העצמאות מידי הבריטים ב-1962 הייתה אוגנדה מדינה שופעת ומשגשגת. ווינסטון צ'רצ'יל כינה אותה באהבה "הפנינה של אפריקה" והכינוי הזה מתאים לה גם היום.
עם זאת, לאחר קבלת העצמאות התקשתה המדינה החדשה בצעדיה הראשונים ובשנות השמונים של המאה הקודמת נותרה אוגנדה מרוסקת ומרוששת, אכולת שחיתות שלטונית, משוסעת על ידי מלחמות שבטים, שלטון צבאי אכזרי ושליטים שיכורי כוח, שהמפורסם מביניהם, אידי אמין, זכור לנו לרעה מפרשת חטיפת מטוס אייר פראנס ומבצע אנטבה.
מי שלא עוקב אחרי קצב האירועים המסחרר ביבשת אפריקה עלול לחשוב שאוגנדה היא מקום לא בטוח. האסונות הרבים שפקדו אותה בשנות ה-70 וה-80 כיכבו בתקשורת המערבית ואנשים רבים עדיין חושבים על אוגנדה כמדינה מסוכנת ולא יציבה. אבל האמת שונה לחלוטין! בזכות השיקום הפלאי של אוגנדה מאמצע שנות ה-80 ובמהלך שנות ה-90, השגשוג הכלכלי וצמיחה חסרת תקדים שהביא עימו הנשיא Yoweri Museveni כיום אוגנדה היא אחת המדינות היציבות והבטוחות ביותר ביבשת אפריקה ותיירים מתקבלים בה בזרועות פתוחות.
עיר הבירה, קמפלה, היא עיר מודרנית, תוססת ומלאת חיים שנחשבת למנוע המניע את כלכלת האזור כולו. אבל מחוץ לקמפלה עדיין ניתן חוות את אוגנדה כפי שהצטיירה בודאי בעינו של צ'רצ'יל: דרכי עפר אדמדמות מתפתלות בין כפרים ציוריים, בתים קטנים עשויים קש ובוץ מסתתרים בתוך חלקות חקלאיות שופעות כל טוב, גברים חורשים את השדות עם זוג שוורים ומחרשה עתיקה, נשים בתלבושות יפות וצבעוניות נושאות כדי מים או אשכולות גדולים של בננות על ראשן...
ואסור כמובן לפספס את מפלי Murchison, אחד המפלים העוצמתים ביותר בעולם ואת יער צ'יבלה (Kibale) שבו ריכוז הפרימטים הגבוה ביותר בעולם כולל קרובי משפחתנו השימפנזים שאיתם אנחנו חולקים 98% מהגנום שלנו... לא לוותר גם על שייט על נהר הנילוס בין כמות עצומה של קרוקודילים והיפופוטמים וביקור בשמורות שונות ומגוונות בהן אפשר לראות אריות, ג'ירפות, פילים, זברות, באפלו, אימפלות, קובוס מים, קוב אפריקאי, מאות מיני ציפורים ועוד ועוד ועוד... וכמובן, גולת הכותרת היא ביקור מרגש ובלתי נשכח אצל גורילות ההרים הנדירות ביער הגשם Bawindi ומפגש עם שבטים מקומיים כולל שבט הפיגמים שעד לפני כמה שנים חיו גם הם ביער.
באוגנדה יש ה-כ-ל... זו מדינה יפיפיה ומגוונת. התשתית התיירותית מתפתחת בקצב מסחרר ואין ספק שלא ירחק היום שבו היא תתגלה להמונים... כדאי להיות שם עוד לפני שהם מגיעים...
יש משהו מרגש באוגנדה, זו מדינה שנכנסת ללב, שמתאהבים בה. אולי זו השמחה והאופטימיות של האנשים הפשוטים והיפים שמקבלים אותך בחיוך גדול וברוחב לב. אולי זו תחושת האותנטיות והראשוניות בביקור בפינה הנידחת של העולם שהזמן כמו עמד בה מלכת. זו ודאי גם ההתרגשות במפגש עם השימפנזים והגורילות המדהימות שמחזיר אותך אל השורשים הכי עמוקים... והביקור בטרמינל הישן באנטבה שמככב באחד מסיפורי הגבורה הישראלים שכולנו גדלנו והתחנכנו עליו. השפע, המגוון, היופי, האנשים הנעימים והטבע המדהים, כל אלה באמת הופכים את אוגנדה לפנינה של אפריקה.