מאת: נדב לוי
02.10.2007
רגילים אנו בטיולי הספארי שלנו במזרח אפריקה ודרומה לדבר על היווצרות הבקע האפריקאי, והתפצלותו לשתי זרועות, הזרוע המערבית של הבקע שנוצרה בהתפרצויות וולקניות לפני כמיליון שנה, והרי געש פעילים בה עד עצם היום הזה תדיר. יצא לי אף לבקר באחד מהם במזרח קונגו בשנת 1990, כשנה וחצי לאחר שהתפרץ, נוצר והתרומם מתוככי יער-גשם משווני בתולי. בסיורינו בו התקשינו בנשימה בגלל אידי הגופרית שהשתלבו באוויר ובריח העצים השרופים. הלוע המשני של ההר, קינאמורה שמו, עודו בעבע באינספור צבעים. עיקר הדיבורים שלנו נסובים לרוב על הזרוע המזרחית של הבקע המתחילה באתיופיה ומסתיימת במלאווי, שנוצרה לפני כ-30-20 מיליוני שנים ועמה נופי הסוואנה המוכרים לנו, ומאז מתקיימת עיקר הפעילות שלנו בקניה, טנזניה ואוגנדה. במדינות אלו, התפרסם בעיקר הר הגעש הפעיל, הר לנגאי, המקודש על חברת המאסאים בטנזניה.
והנה, דווחו סוכנויות הידיעות בראשית אוקטובר 2007, מצנעא - בירת תימן - על התפרצות הר געש שאירעה בלילה האחרון של חודש ספטמבר 2007 באי בים סוף השייך לתימן, וכי בהתפרצות המפתיעה נספו שבעה או שמונה חיילים. מאוחר יותר דווח שחולצו שבע גופות וניצול אחד, כולם חיילים המוצבים באי ג'בל אל-טאיר, השוכן כ-130 קילומטרים (כ-70 מייל) מול חופי תימן. אכן, התפרצויות געשיות הן אירוע נדיר בים סוף.
ואולם, על חקר ראשוני של האירוע הוולקני בתימן דווח גורם ממשרד ההגנה המוצב באי, שבו ממוקם בסיס צבאי מאז העימות בין תימן לאריתריאה ב-1996, שאמר שהחלק המערבי של האי "קרס" לתוך הים. ספינות של חיל הים סורקות את המים באזור בחיפוש אחר חיילים. "טורונטו", ספינה של חיל הים הקנדי - חלק מכוח ימי של נאט"ו שבעת ההתפרצות הפליג צפונה לעבר תעלת סואץ - משתתפת בחיפושים ובפעולות ההצלה לבקשת משמר החופים של תימן. "'טורונטו' מצאה ניצול אחד שהועבר לכלי שיט של משמר החופים התימני, ושתי גופות של חיילים שהועברו לסירת סיור תימנית", אמר אחד ממפקדי הספינה הקנדית. דובר הצי הקנדי, קן אלן, סיפר כי הר הגעש פיזר אפר בגובה אלף מטרים לשמיים. "זה היה מחזה מדהים. ממש כמו חיזיון אורקולי ענק. כשהתקרבת יכולת לראות את הלבה גולשת מערבה ומזרחה ישר לתוך האוקיינוס. ההתפרצות פשוט האירה את השמיים. העשן והאפר התרוממו לגובה של יותר מכ-1,000 מטרים. הירח היה כמעט מלא ורוב הזמן לא ניתן היה לראותו".
ביום ב' ה-1 לאוקטובר משתה ספינת נאט"ו מהים שני ניצולים וארבע גופות, שניים נוספים הוגדרו נעדרים.
ג'בל אל-טאיר (Jabal al-Tair) - "הר הציפור" - הוא אחד מהרי הגעש הנמצאים בקצהו הדרומי של ים סוף, במצרים בין תימן וסודאן. ההר נמצא כ-2 מייל ימי מבסיס הצי התימני הקטן שאחת ממטרותיו להקשות על פעילות הפיראטים באזור שידועה לשמצה, בעיקר בקרבת סומליה. התכסות האי בלבה אילצה את הרשויות לפנותו, ביחד עם 21 בני-אדם שהוצבו בו, אך איש לא היה יכול לומר מס מספרם המדוייק של האנשים ששהו בו.
ההר התפרץ בפעם האחרונה ב-1883. משרד המשאבים והנפט של תימן מסר כי בשבועיים האחרונים הורגשו באזור מסביב לאי רעידות אדמה קלות בעוצמה של 2-3.6 בסולם ריכטר, וביום ראשון אירעו שלוש רעידות אדמה בעוצמה של 4.3 בסולם ריכטר. לא הרחק מאילת שלנו שבקצה הצפוני של המפרץ, ארעה ב-1995 רעידת אדמה רצינית שעוצמתה היתה גבוהה אף יותר מההתפרצות התימנית האחרונה.
הקשר התימני הנעלם בנוגע לראשית התגלותו של הבקע האפריקאי
עוד מהתנ"ך עולה כי בני ישראל שברחו מצרים חצו את ים סוף באחד האירועים הגיאולוגיים שפקדו את האזור בסביבת הבקע האפריקני. הסומלים מספרים עד עצם היום הזה כי עוד בטרם נוצר הבקע כבר צעדו אבות אבותיהם מחצי האי ערב לאפריקה במיצרי בב-אל-מנדב (Bab-el Mandeb) שבדרום ים-סוף... בשנת 1859 סיפרו בני ה-Ujiji באזור הזרוע המערבית של הבקע האפריקני לגיאוגרף והמיסיונר הויקטוריאני ליווינגסטון (Levingstone) שטרם גילה אז עדיין את אגם מלאווי, כי אחד מאירועי השיא שהובילו ליצירת הבקע היה נחשול מים אדיר שיצר את אגם טנגנייקה...
כ-500 שנה לפניה"ס ציין אייסכילוס היווני כי "מקורו של נהר הנילוס בהרים מושלגים מעבר למדבר". לפני כ-2,000 שנה ניבאו יוונים אחרים שמקורו של הנהר בהר מאורך דמוי רכס הרי הרובנזורי במזרח מרכז אפריקה. שנים אחדות לאחר מכן עלה הרודוטוס דרומה במעלה הנילוס לאורך מאות ק"מ, וכינה שניים מהאגמים עליהם שמע בשם Crophi ו-Mophi כמקורות הנילוס. הוא לא העלה בדעתו אפשרות של שלג בקו המשווה. חופה המזרחי של אפריקה הוזכר לראשונה בכתבי סוחרים יווניים במאה הראשונה לסה"נ. דיוגנס היווני צעד ביבשת מהאוקיינוס ההודי וגילה צמד אגמים שחייבים היו להיות לדעתו מקורות הנילוס הניזונים מהרים מושלגים. ייתכן כי התכוון לאגם אלברט וימת ויקטוריה. בכל מקרה, הוא הוזכר ע"י גיאוגרף יווני אחר בשם מרינוס כראשון שתיאר אי פעם הר מכוסה שלג באפריקה הטרופית ובסמוך לו אגמים, אך אייסכילוס הקדימו ללא ספק. גם פתולמיאוס צייר מפות על מוצאו של הנילוס, והעיר אף הוא שאפשר ומוצא הנהר מהרים מושלגים. בין מועדי פעילותם של היוונים הקדמונים ביבשת ועיתוי הגעת האירופאים הויקטוריאניים לאפריקה או לתימן פעלו שם כנראה גם ערבים, אך אין עדויות כתובות. יבשת אפריקה נותרה עלומה כ-500 שנה נוספות, וזאת, לפחות עד שהספן הפורטוגזי וסקו דה-גמה הגיע לחופי מזרח אפריקה.
למרות נתוני פתיחה מדהימים אלה, עד לפני כ-150 שנה היה רוב רובה של מזרח אפריקה ומרכזה בלתי ידוע והוולקניזם בה נשאר תעלומה בעיקר את ראשית המאה ה-20. נוכחות זבובי הטסה-טסה הרבים והמלריה לא איפשרו להשתמש בסוסים או בפרדות לגילוי מזרח היבשת הנעלמה ומרכזה, וגם לא לסייר בשולי הבקע האפריקאי או בקע ים-סוף, אלא רק ובעיקר בנופי השקע הסורי-אפריקני שלנו, למשל, מסעות הכומר האנגלי הנרי בייקר טריסטרם.
מאוחר יותר, בעיקר בעונות הגשמים, היה גם בלתי אפשרי להשתמש בכלי רכב ששקעו באגמי בוץ. רוב המסעות נערכו ביבשת אפריקה עם משלחות שהתבססו על סבלים אנושיים. המשלחות שהחלו לחדור לפנים היבשת מזנזיבר מאמצע המאה ה-19, נכנסו אליה בעיקר כדי להביא שנהב ועבדים. לא שירטטו אז מפות. עד המאה ה-19 התייחסו האירופאים לאפריקה כיבשת שמעניינת בעיקר גיאולוגים וגיאוגרפים, אך לא כזו שיש לה היסטוריה משלה. תימן לא נחקרה, הגם שיש לה קשר ישיר למערכת הגיאומורפולוגית.
זרועות הבקע האפריקני התגלו בהדרגה משנות ה-40 של המאה ה-19. גרמנים החלו לחקור את אפריקה "החשוכה", והיו הראשונים ששרטטו את מסעותיהם על מפות. המפה הראשונה של היבשת שורטטה במומבסה בקניה ע"י קלמנס דנהרדט (Clemens Denhardt) ווואקפילד (T. Wakefield) שתיחקרו סוחרים ערבים ששוטטו בה ואולי הגיעו מחצי האי ערב ותימן. אלה דיווחו על מסעותיהם בקווים כלליים כדי להסתיר מידע והחסירו נתונים חשובים. לכן, התמקדו תחילה במיפוי 'כתמים לבנים' ביבשת. מעיון בשרטוטים עולה שיוהאן רבמאן (Johan Rebmann) גילה את הר הקילימנג'רו כבר ב-1848. אחת הבעיות העיקריות שההרים הגבוהים ביבשת מוסתרים בערפילים ועננות ואינם מראים על קיומם המעשי בשטח. גילוי הקילימנג'רו נחשב למגוחך עם תיאורי שלג בפסגתו. לודוויג קרפף (Ludwig Krapf), מיסיונר, גילה את הר קניה ב-3 לדצמבר 1849. ההר התגלה לעיניו ממרחק של כ-145 ק"מ במשך דקות אחדות. למרות ששהה באזור במשך שבועות אחדים לא האיר לו המזל וההר לא התגלה שנית. בשל כך גברו ספקותיו בדבר קיומו. כשנתיים מאוחר יותר חזר קרפף לנקודת המוצא ממנה השקיף. הפעם התקרב כ-65 ק"מ בכיוון המשוער של ההר. לרוע מזלו אולץ לשוב על עקבותיו לאחר שנתקל בבני הוואקאמבה (Wakamba), בני אנוש שמוצאם מבני הבנטו, והמצטיינים בידע שלהם על צמחי-מרפא. בני אנוש אלה התנגדו לנוכחותו באזור.
בעימותים דומים נתקלו גם אחרים שהגיעו למזרח אפריקה בשנים הבאות. בשנת 1852 הבין סיר רודריק מרצ'יסון (Rudrick Marchison), נשיא החברה הגיאוגרפית המלכותית בלונדון, את פוטנציאל המחקר העצום באפריקה שמדרום לסהרה. מספר המשלחות שהחל לצאת לאיזור גדל במהרה עקב המימון הגובר. תחילה התגלו אגמים דווקא בזרוע הבקע האפריקני המערבי. חלק זה של הבקע שונה מהחלק המזרחי שלו כי מושפע מרוחות ולחות המגיעים מכיוון האוקיינוס האטלנטי במערב אפריקה. רוב המחפשים תרו אז אחרי מקורות הנילוס, ולכן, התעכב גילוי הרים גבוהים באזור קו המשווה ביבשת, שלא לדבר על כך שלא נחקרה תימן ההררית. משנות ה-50 ועד שנות ה-90 של המאה ה-19 התגלו בהדרגה גם אגמי הזרוע המזרחית של הבקע האפריקאי. המשלחות שיצאו לדרך מזנזיבר, הסתייעו בסבלים שנלקחו ממנה, והשתמשו בעיר מומבסה בקניה כנקודת מוצא למסעותיהם. המחלוקת בין תגליות המסיירים בשטח והספקות בדבר איכות הממצאים שדווחו והועלו ע"י המדענים שנותרו באירופה נמשכה כ-40 שנה. תימן לא הוזכרה בכל אלה, ובהתאם, גם לא נחקרה פעילותם של ההרים הוולקניים שבשטחה.
רקע תימני אחר
תימן משמשת בשנים האחרונות, עוד בטרם פיגועי ה-11 בספטמבר 2001, מוקד לפעילות של מוסלמים קיצונים המנצלים גם את התסיסה המסורתית, על רקע שבטי וחברתי, וזו קיימת בתימן בעיקר כנגד השלטון המרכזי. הערכת שירותי הביטחון של תימן היא כי פיגועים המתרחשים בשטחה ובנמליה כנגד כלי-שיט זרים דוגמת אלה של ארה"ב, מכוונים לרוב נגד הממשלה, בדרישה לשחרר קיצונים מוסלמים הכלואים בבתי הכלא במדינה. ואמנם, תימן משתפת פעולה עם ארה"ב, במה שמוגדר מלחמה בטרור העולמי, ולפני כמה שנים אף נתנה הסכמתה לפעולה של סיכול ממוקד באמצעות מזל"ט אמריקאי נגד רכב שבו היו טרוריסטים מבוקשים של אל-קאעדה. מתימן יצאו גם כמה פעילים שהפכו למפקדים בכירים באל-קאעדה ונמנו עם מקורביו של אוסאמה בן לאדן. אחדים מהם נהרגו באפגניסטאן ואחרים נתפסו ומוחזקים בין השאר בבסיס גואנטנמו האמריקאי בקובה. שיתוף פעולה זה נעשה באמצעות נוכחות של אנשי סי-איי-אי בתימן ובעיקר באמצעות הנוכחות הגדולה של כוחות צבא ומודיעין של ארה"ב בבסיס מיוחד בג'יבוטי, בקרן אפריקה, מעברו השני של המפרץ.
בתימן התבצעה באוקטובר 2000 אחת מהתקפות הטרור הגדולות, לאחר שמתאבד בסירת נפץ פוצץ את עצמו ליד המשחתת האמריקאית "קול" שעגנה בנמל מקומי בתימן והרג 17 מלחים. כעבור שנתיים, באוקטובר 2002, בוצעה התקפה דומה באמצעות סירת מתאבדים נגד מכלית הנפט הצרפתית "לימבורג", בעקבותיה נהרג מלח בולגרי ועוד 12 נפצעו. במארס 2003 נהרג אזרח קנדי ושני נפצע, כאשר מחבל תימני פתח לעברם באש בשדה נפט ממזרח לצנעא ובספטמבר 2006 סיכלו כוחות הביטחון של תימן ניסיון לבצע התקפת התאבדות נגד שני מתקנים של בתי זיקוק. בפיגוע נהרגו ארבעה תוקפים ומאבטח תימני.
ואולם, אם נתייחס לתימן בצורה שונה מהפוליטיקה העכשווית ונתחקה אחרי מורכבותה הלאומית, נבחין כי היא ידועה כביתה הקדום של מלכת שבא, ולא אתיופיה. תימן נחשבת מזה אלפי שנים צומת אסטרטגי חשוב בין אפריקה, המזרח התיכון ואסיה. חשיבותה האזורית התגלתה בעיקר לנוכח נתיבי התבלינים הקדומים דוגמת המור והלבונה.
עוד בימי הרומאים התגלתה חשיבותה לעולם של המדינה ההררית והפוריה, שמיקומה בקצה הצפוני של המדבר הערבי הגדול של חצי האי ערב, והידועה בסממנים ייחודיים משלה. הרפובליקה המודרנית של תימן צברה תאוצה מאז 1990, כאשר הצפון המסורתי של תימן והדרום המרקסיסטי שלה התמזגו אלה עם אלה לאחר שנים רבות של לחימה ועימותים הדדיים בלתי פוסקים. ואולם, הסכם השלום בין שני הצדדים הופר ב-1994, שאז החלה מלחמת אזרחים קצרה שהסתיימה בתבוסת הדרום. אנשי הדרום טוענים מאז כי הצפון מקבל זכויות-יתר בהשוואה להם, אך מאז אותם ימים תימן נחשפת לעולם בצורה טובה יותר. אפילו מטיילים ישראליים אחדים הצליחו לסייר בה בדרכונים זרים מאחר והיא אינה מקיימת יחסים עם ישראל.
סיכום-ביניים
פתגם תימני אומר כי שליטה על מדינה דומה לניסיון לרקוד על ראשו של נחש. אולם נראה שב-30 השנים האחרונות יש בתימן מישהו שמצליח לעשות זאת. מאז שתפס את השלטון ב-1978, הנשיא עלי עבדאללה סאלח מחזיק היטב במושכות המדינה. הוא הצליח להידבר ולהכניע את קבוצות האנוש המתגוררות בתימן, את המפלגות והפלגים הדתיים השונים במדינה, תוך שהוא מחזק את שלטונו באמצעות הצבת מקורבים בעמדות מפתח. התוצאה היא מדינה שדומה באופנים רבים למשטרים רודניים אחרים בעולם הערבי, אך לצד זאת, יש בה גם מידה רבה של פלורליזם.