הפארק הלאומי סרנגטי בטנזניה

08/03/2017

הפארק הלאומי סרנגטי משתרע ברובו בצפון טנזניה. קצהו הצפוני של הפארק נמצא בשטחה של קניה ונקרא שמורת מסאי מארה (Massai Mara). הפארק משתרע על פני שטח של כ-15,000 קמ״ר. אם נשווה שטח זה לשטחה של ישראל - 22,000 קמ״ר - נבין כי מדובר בפארק עצום (אך לא הגדול ביותר בטנזניה).
בסרנגטי מתרחשת במהלך השנה ״הנדידה הגדולה״ של עדרי הגנו. מעל למיליון גנו נודדים ברחבי השמורה במהלך השנה ויוצרים בכך את הנדידה הגדולה ביותר של יונקים על פני כדור הארץ.

ג׳ירף מסאי

היסטוריה
השם סרנגטי ניתן לאזור על ידי בני שבט מסאי שחיו ורעו באזור זה במשך מאות שנים. המילה siringet פרושה בשפתם ״המקום בו הארץ נמשכת עד אין-סוף״. ואכן, מישורי הסוואנה של הסרנגטי הם עצומים.
האירופאי הראשון שביקר בסרנגטי בשנת 1892 היה החוקר האוסטרי אוסקר באומן (Oscar Baumann). האמריקני הראשון שדרך על אדמת הסרנגטי היה סטיוארט אדאורד וויט (Stewart Edward White) שביקר באזור הצפוני. הוא חזר לסרנגטי בשנת 1920 והקים מאהל באזור סרונרה, בו הוא שהה כשלושה חודשים. כדי לשעשע את עצמו, הם צדו כ-50 אריות.
למעשה, המונח Game reserve מגיע מכך שצייד נחשב לסוג של משחק ושעשוע.
הבריטים, ששלטו באזור באותה תקופה, ראו כי טוב והקימו מתחם צייד על שטח של כ-3.2 קמ״ר באותו אזור, שהפך לאזור צייד מוצהר בשנת 1929.
בשנת 1951 הוכרז השטח כפארק לאומי על ידי הבריטים, כשבסיס הפארק הוא אותו אזור צייד.
כדי לשמור על בעלי החיים והצמחיה בפארק, הבריטים פינו את כל השבטים שחיו באותו שטח, כמו המסאים (רועי בקר), שבט הדזבה (ציידים) ועוד.
חלקם פונו אל אזור השימור נגורונגורו (שבט מסאי), בו הם חיים עד היום, תוך הבטחה כי השבט לא יעבד את האדמה, לא יבנה באזור מגורי קבע ולא יצוד בעלי חיים. שבטים אחרים פונו לאזור אגם אייסי, שם הם יכולים להמשיך בצייד, מירעה וחקלאות.

אזורים בסרנגטי
לרוב, מחלקים את הפארק לשלושה אזורים:
מישורי הסרנגטי - דרום סרנגטי מאופיין במשטחי עשב ללא עצים והם המראה המוכר של השמורה, שצולם בעשרות סרטי טבע. עדרי הגנו נמצאים באזור זה בין החודשים דצמבר למאי. נקבות הגנו ממליטות באזור זה בין החודשים פברואר ומרץ. פרסתנים נוספים, כמו זברות, צבאים, אימפלות, בובל איילי, טופי, תאו וקובוס מים נמצאים גם הם באזור זה במספרים גדולים בחודשים מרץ-מאי. מאפיין נופי נוסף הם סלעי ״קופי״, אותם סלעים שהתפרסמו כל כך בסרטו של וולט דיסני ״מלך האריות״. אלו סלעי גרניט ה״נובטים״ מהאדמה וצורתם מעוגלת. הם מהווים נקודת תצפית לאריות, בית לזוחלים שונים ומקום מחיה לשפני סלע.
המסדרון מערבי - אדמת החרס הכהה מכסה אזור זה של הסוואנה. נהר הגרומטי (Grumeti River) והיערות שבסביבתו מהווים בית לתנינים, קופים, היפופוטמים ועופות דורסים שונים. חלק מעדרי הגנו עוברים באזור זה בחודשים מאי עד יולי.
צפון סרנגטי - הנוף מתאפיין בחורשות עצים וגבעות, הנמשכים מאזור סרונרה במרכז השמורה עד נהר המארה על גבול קניה. מלבד עדרי הגנו והזברות, העוברים באזור זה בחודשים יולי, אוגוסט ונובמבר, זה מקום מצויין לראות בו פילים, ג׳ירפות ואנטילופות שונות.

האדם בסרנגטי
בסרנגטי אין ישובי קבע והיחידים שגרים בו הם עובדי הפארק (ריינג׳רים, אנשי תחזוקה ומנהלה), חוקרי טבע וצוותי העובדים של הלודג׳ים השונים. באזור סרונרה נמצא אזור המגורים הגדול ביותר, בו מתגוררים החוקרים כמו גם צוות הפארק. באזור זה גם מרכז מבקרים ומנחת התעופה הראשי בסרנגטי.
מדי שנה מבקרים כ-90,000 איש בשמורה, רובם תיירים ממדינות כמו ארצות הברית, גרמניה, יפן, ספרד, איטליה ועוד. בעלי החיים, שנולדו למצב בו רכבים נעים סביבם ולקולות וריחות של אנשים, אינם מפחדים ולא פעם ניתן לראות אריות מסתובבים ליד הג׳יפים או רובצים בצילם.

מקומות לינה בסרנגטי
היות ומדובר בשמורת טבע, הראשונים בהם יש להתחשב הם בעלי החיים, לכן תנועת כלי רכב בשמורה אסורה בשעות החשיכה על מנת לאפשר לחיות להנות מקצת ״חופש״.
הלינה בשמורה היא בלודג׳ים, אוהלים מפוארים או בקמפינג. כל אזורי הלינה אינם מגודרים ומאפשרים לבעלי החיים לעבור דרכם.

בעלי חיים בפארק הלאומי סרנגטי
הפארק מכיל אלפי מינים של בעלי חיים ובעלי כנף. הוא מהווה אבן שואבת לעשרות אלפי אנשים הפוקדים אותו מדי שנה, על מנת לראות את בעלי החיים בסביבתם הטבעית, כשהאדם הוא זה שכלוא (בכב) בעוד בעלי החיים מסיירים בשטחים באין מפריע.
כך ניתן לראות להקות גדולות של אריות (הסרנגטי נחשב לאחד האזורים בהם יש את ריכוז האריות הגדול ביותר באפריקה), הכוללות זכרים, נקבות וגורים, כשהם מסיירים בשטח הטריטוריה שלהם.

זוג גורי צ׳יטה במשחק-צייד

מספר הפילים האפריקנים בטנזניה ירד בעשרות אחוזים במהלך העשורים האחרונים עקב צייד לא חוקי. מטרת הציידים היא חטי הפילים ולשם כך הם יעשו הכל, כולל מלכודות, כלי נשק, חיצים מורעלים, הרעלת מקורות מים ועוד. בסרנגטי ניתן לראות עדרי פילים המונים גם מעל ל-20 פרטים ליד אזורי מים. בעונה היבשה, רבות מהמשפחות ״מתאחדות״ לעדר המונה כמה עשרות פרטים.

לצבוע תפקיד חיוני בכך שהוא אוכל גם נבלות וכך מונע התפרצות מגיפות. הצובע הוא גם צייד מיומן הצד את טרפו בדרך התשה - הוא מסוגל לרוץ במשך זמן רב מבלי להתעייף, עד שהטרף קורס.
פעמים רבות אפשר לצפות בעדר זברות דוהר עם עדר גנו. השילוב בין ראייתה הטובה של הזברה, המתריעה בפני טורפים, למספרם הגדול של הגנו, המגנים על הזברות, עובד לטובת שני הצדדים.
הנשר והעוזניה ניזונים מנבלות וכך שומרים על הסביבה מפני מחלות. בסרנגטי, ניתן לראות אותם דואים בשמים, מחפשות אחר פגרים. גם מספרם של אלו נמצא בירידה עקב הרעלות וצייד לא חוקי.

צפון הסרנגטי בעונה היבשה. השדות צהובים, העדרים היו כאן וכל מה שנותר הם עצי השיטה

הגדלת שטח הפארק
בסרנגטי זורמים מספר נהרות, אך שצף המים בהם משתנה בהתאם לעונה. כך אפשר לראות בעונה הרטובה את הנהרות סרונרה ומבאלאגטי הנמצאים במרכז השמורה וסביבם מתקבצים העדרים כדי להרוות את צמאונם. במים רובצים היפופוטמים הנהנים משפע המים. במערב השמורה זורם נהר הגרומטי, שורץ התנינים. לאזור זה ינדדו חלק מעדרי הגנו בחודשים מאי-יוני-יולי, לפני שיפנו אל צפון השמורה. בעונה היבשה חלקים מנהרות אלו (ונהרות נוספים) מתייבשים ומותירים אחריהם קרקע חולית.

בצפון השמורה זורם נהר המארה ויובליו. זה הנהר בו מתרחשת אחת מהדרמות הגדולות בטבע, כשעדרי הגנו, הזברות, צבאי תומסון ואף פילים, יחצו אותו כדי להגיע אל שדות מרעה.
במהלך השנים האחרונות נמדדו כמויות הולכות וקטנות של גשמים במהלך העונה הרטובה, והשנים הוגדרו כשנות בצורת, מה שרק מגדיל את מצוקת בעלי החיים בשמורה.
אחד הפתרונות שהועלו וכעת נבדקים, הוא הגדלת שטח השמורה עד לאגם ויקטוריה וכך להוסיף מסדרון  בו בעלי החיים יוכלו למצוא מקור מים גם בשנת בצורת.
עוד על המסלולים לטנזניה תוכלו לקרוא כאן