השפעת בני דטוגה ומאסאי על שבט הדזאבה, וחקר מחלות דבר הבקר והמוות השחור

מאת: נדב לוי
18.9.2007

בחקר תולדות הציידים הלקטים בני ההדזאבה בטנזנה אנו למדים לראשונה כי רעב בגלל מחסור במזון, אולי בגלל שנות בצורת רצופות, השפיעו רעה על שלוות חייהם ואורח חייהם המסורתי. ב-1925 מוזכר בספרות המדעית כי בני הדטוגה אינם מהססים לתקוף ולהרוג אותם, בטענה שהם גונבים מהם עיזים. [(וראו סיפורים מסכסכים דומים בין נדורובו למאסאים לדוברי שפת הקלנג'ין בקניה, ראו תיק מאסאים וספר בהכנה בשם "קניה וצפון-טנזניה", נ.לוי, אצלי)]. 

בספרות המדעית מציינים כי בני ההדזאבה חוו ב-1930 את המאסאים האלימים בקרבתם, וזכרו היטב את המגיפה שהתחוללה באזור באותה שנה, כך עולה ממחקר שהתקיים על בני ההדזאבה ב-1930 ופורסם שנה אחר-כך. מגיפת דבר הבקר השפיעה כידוע באופן קטלני על חברות הרועים שאיבדו את בקרם. מידע נוסף על המגיפה הקודמת שארעה בשלהי המאה ה-19, בין 1901-1898, לא הוזכר אצל ההדזאבה קודם לכן, וייתכן והדבר הוא עדות לתוחלת החיים הקצרה שלהם במאה ה-19 וראשית המאה ה-20. 

מוצא מחלת דבר הבקר כנראה בהודו. יתכן ובכמה ספרים שתורגמו לעברית זו מחלת הגחלת. אפשר היה גם לחשוב שזוהי אולי גם מחלת אבעבועות הבקר. ידוע כי במאה ה-18, נטל החוקר אדוארד ג'נר – נוזל כלשהו מתוך שלפוחיות של אבעבועות הבקר, הזריק לילד, והצליח לרפאו, אף שהתסמינים שהופיעו היו קלים. בפעולה זו חוסן הילד גם מפני מחלת האבעבועות השחורות – המחלה היותר קשה מבין השתיים. מגיפת דבר הבקר קשורה בהטלת זבוב השינה (מחלת הטריפנוסומה), מחלה איומה הפוגעת בבקר. במזרח-אפריקה ידוע על שתי מגיפות במהלך ההיסטוריה המאוחרת: המגיפה בין השנים 1901-1898, והמגיפה ב-1930. בשתי המגיפות נפגע בקר חברת המאסאים בצורה קשה, אם כי אין תיעוד מלא. לא היה למחלה חיסון אבולוציוני. המאסאים סבלו אז מרעב כבד ומתמותה מאסיבית. 

החברות הניילוטיות דוגמת חברת המאסאים מבעירות ללא הפסק שטחי סוואנה ומישורי עשב כחלק ממדיניות עידוד נביטת העשב בשל הגשמים התכופים בסביבת חייהם וגם בשל כוונתם לצמצם את מספר הזבובים לקראת ההטלה. בשנים האחרונות מתרחבת מדיניות הבערת האזורים העשבוניים בטנזניה וקניה כחלק מהניסיונות לעכב את עדרי הפרסתניים הנודדים בשטחן כדי לספק לתיירים סיכוי טוב יותר לראות תכופות יותר את חיות הבר, וכחלק ממדיניות המימשק שמובילות רשויות הפארקים במזרח-אפריקה. למידע זה אין אישור וודאי. 

בני הטורקנה הרועים את עדריהם בסוואנות היובשניות ביותר בקניה, חלקן באזורים צחיחים ביותר, מתוארים היטב ב"פרוייקט אקולוגי של דרום הטורקנה" (South-Turkana Ecology Project) שהחל לפני כ-30-25 שנה. בפרוייקט זה חברו חוקרים ומדענים לבחון יחד את חקר הפיסיולוגיה, צורכי התזונה (הנוטריינטים), האקולוגיה ולבצע ניתוח איכותי-וכמותי של החברה. בדומה לבני הדטוגה בטנזניה, בני הטורקנה בקניה הם נוודים, המתפקדים בעיקר כרועים החיים במדבריות צחיחים, ואולי הם אף נדחקו אליהם כמו הדטוגה, בגלל לחצים אלימים שהפעילו עליהם חברות רועים אלימים יותר המבססים את מזונם על בקר דוגמת המאסאים. הדטוגה, נדחקו יחד עם בני ההדזאבה (Hadza) לאזור ימת אייאסי, בעוד שהטורקנה החיים בצפון קניה באזורים לוהטים יותר מאשר מדרום להם, הגיעו לשם אולי בגלל הלחץ שהפעילו עליהם המאסאים. בדומה לבני הדטוגה, ייתכן שגם הטורקנה נאלצו להשתלט על קרקעות לא מנוצלות באזורים נידחים שבהם שכנו ציידים-לקטים שלא היו אימפולסיביים ביותר כמותם. ידוע לנו כי בשולי אגם טורקנה מתגוררים בני האלמולו שלמדו לסחור עם בני הטורקנה, וכי גם בני ההדזאבה למדו להסתדר עם בני הדטוגה. 

שתי הקבוצות הצליחו להתאים עצמן לסביבה הקשה, ולכן, יכלו לוותר על עזרת השילטונות שהיו מוטרדים מהעדר יכולתם להסתגל לשילטון מרכזי לאחר קבלת העצמאות הלאומית מהבריטים. מערכות הרעייה של שתי הקבוצות מצביעות על רמה גבוהה של תנאים סביבתיים בלתי ניתנים לחיזוי, מלווים שנות בצורת קשות, פשיטות, מחלות ומגיפות, ומאורעות אחרים, הפוגעים ומכים במספר העדרים, בני האדם עצמם ובריאותם הלקויה של חיות משקם המבוייתות. הם אמנם לעולם אינם אומרים עד כמה הם מסופקים מהשפעת עדריהם על הקרקעות, הצמחים הגדלים בהן, ובגלל שהם חשים כי העדרים צריכים תמיד להיות הגורם המגביל את התחדשות הצמחייה בעיקר לאחר עונות בצורת קשות. לפיכך, כאשר אנו מגלים קיומה של רעיית-יתר בתנאים סביבתיים קשים דוגמת ימת אייאסי בטנזניה או ימת טורקנה בקניה, עלינו לזכור כי כל אלה גורמים ומאיצים את תהליכי המידבור וההצחחה. 

בני הדטוגה מכונים גם Tatog, Barabaig, Mangati, והם רועים שמוצאם ניילוטי, כחברה פסטורלית שאמדו את מספרם ב-1997 בין 15,000 ל-20,000. לא ברור מתי הגיעו לארץ ההדזא, אך משערים כי הם היגרו לשם החל משנות ה-1700’s, לאחר שהמאסאים גירשו אותם לאחר לחימת-מה שארכה כ-4 שנים מאזור מכתש הנגורונגורו. המכתש מהווה את גבולה הצפוני של ארץ ההדזא. תחת השליטה הגרמנית בטנגנייקה, החלו הגרמנים לוודא כי המאסאים לא ירחיבו מדי את התפשטותם והשפעתם, ואלה החלו אף להתבולל עם אחרים, וצמצמו את פשיטותיהם על קבוצות אחרות. כתוצאה מכך יכלו בני הדטוגה לנשום לרווחה והגדילו בהתאם את גודל עדריהם ואזורי הרעייה שלהם, ובכך הפחיתו לחצים מצדם על בני ההאדזאבה. בתגובה לתנועת-תזוזת העיראקים, חדרו הדטוגה גם לאזורי שליטה של אלה, ויחסי הגומלין שלהם עם בני הדזא מתחילים להיות מתועדים סביב 1917 ואילך. בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20, מגבירים הדטוגה את חדירתם לארץ ההדזא. בראשית המאה ה-21, רוב מִשְׁכָּנות בתי-בקתות האגם של ההדזא, הבית שנבנה על גבי משטח שנתמך על גבי עמודי עץ התקועים בתחתית אגם, בקבוצות משפחתיות קטנות, באים במגע עם הדטוגה וכל קבוצת-אנוש אחרת, בעיקר במזרח אגם אייאסי. עדרי הדטוגה החלו נוטלים חלק בשתיית בורות המים שעד אז היו בשימוש בלעדי כמעט של בני ההדזא, ובעונת היובש, המצב החריף את מצבם ואת שכיחות חיות הבר המהוות את עיקר התפריט של הציידים. כל אלה סייעו להדזא לשנות את מנהגי הציד שלהם, ויש שנים שהסחר עם השכנים גדל אצל במדה רבה, כדי לספק את תצרוכת האנרגיה הדרושה להם בשנות תפריט מתמעט. כמו כן, החלו הדטוגה לנצל את תוקפנותם היחסית, ואינם נמנעים-מהססים לאנוס נשים בנות הדזא לעתים מזומנות. 

הקשר למגיפות דבר הבקר והמוות השחור 

מחלת הדבר, הידועה כמגיפת "המגיפה השחורה", או בשמה האחר, "המוות השחור", התגלתה לראשונה בשנת 547 לאחר הספירה. התפרצות המגיפה הראשונה ידועה עוד בימי הביניים. המגיפה פרצה מחדש בשנת 1347 לאחר הספירה באירופה ובהודו-סין, כשאוניות סוחר איטלקיות שעגנו בסיציליה. הגיעו ליבשת הזקנה, למעט סחורות הן נשאו עמן גם את המחלה שתכונה לימים "המוות השחור", בגלל הנגעים השחורים שהופיעו על עורם של החולים. ואמנם, בהעדר טיפול מתאים גוון שחור או כהה של הלוקים בה, יוביל למותם של כ-60% מהחולים במחלה, הגורמת גם לדלקת בבלוטות הלימפה ולהתנפחויות וגידולים באזור בית השחי והמפשעה. ייתכן וקיים קשר כלשהו להתפרצות דבר הבקר במזרח-אפריקה ודרומה, אף שלא מצאתי לכך סימוכין ראויים בשלב זה 

ואולם, חקר "המגיפה השחורה" באירופה מלמד כי אחדים מהימאים (או יותר) בספינות שעגנו בנמליה, כבר מתו בימים הראשונים להגעתם מהמחלה וחלקם נטו למות או גססו. למרות ניסיונות הרשויות למנוע את התקדמות המחלה, היא פשטה כאש בשדה קוצים בכל רחבי היבשת הזקנה. משערים היום שהיא החלה את דרכה ממדבר גובי שבסין בתחילת המאה ה-14, ומשם היא התפשטה דרך נתיבי הסחר לאסיה, לאפריקה ולאירופה, כשהיא מותירה אחריה שיעורי תמותה עצומים. בסיכומו של דבר, מגיפת הדבר חיסלה בתוך כ-200 שנים כ-100 מיליון בני-אדם, ובאירופה לבדה מיליונים רבים. 

חשוב להזכירה משום שהיא קיימת, מתגלה ופוגעת גם בחיות משקו של האדם ובחיות-בר ביבשת אפריקה. בעלי-חיים אלה יכולים להעביר את מחלת הדבר לבני-אדם על-ידי טפילים המוצצים את דמם של מכרסמים שהם "מבאי-ביתו" של האדם וידועים לרוב גם באפריקה. לראייה, כל מי שעוצר בשער נאבי-נאבי, בואכה פארק שמורת הסרנגטי בטנזניה, רואה מכרסמים בקלות. לעומת זאת, במערב-אירופה ובאוסטרליה נעלמה המחלה כליל. 

מכל האזורים בעולם שבהם פגעה, אירופה היתה המקום שבו התבססה המגיפה השחורה. היא הכתה ביבשת שוב ושוב ונעלמה כליל רק במאה ה-18. על פי ההערכות, חיו באירופה כ-75 מיליון בני אדם ב-1347. כשליש מהם, 25 מיליון, מתו בחמש השנים שבהן השתוללה המגיפה. מבחינת שיעורי התמותה, היתה זו המגיפה העולמית הגדולה ביותר. במהלך המאה ה-20 האמינו החוקרים כי הגורם שחולל את המחלה היה חיידק (בקטריה) בשם יארסיניה פסטיס, שזוהה לראשונה כחיידק בשנת 1979 בארצות הברית. ואולם, בשנים האחרונות מערערים כמה חוקרים על הקביעה הזאת. הם טוענים, כי ייתכן שהמגיפה נגרמה על ידי וירוס שאינו מוכר לנו כיום. במידה שאכן מדובר בווירוס - האם ניתן לזהות מהי השפעתו על הגנטיקה של האדם היום? ידוע שלחץ סביבתי מתמשך מצד גורמים זיהומיים עשוי לחולל עלייה בשכיחות של מקטעים גנטיים מסוימים, המספקים הגנה נגד המזהם. דוגמאות לכך אפשר לראות באזורים מוכי מלריה, שבהם קיימת שכיחות גבוהה של הגן לאנמיה חרמשית, המקנה הגנה יחסית מפני מלריה. החוקרים ניסו למצוא אם גם מגיפת המוות השחור יצרה תופעה דומה. ב-1996 גילו מדענים בגנים מוטציה שכונתה "דלתא 32", המגנה על בעליה מאיידס, והתברר כי שכיחותה באוכלוסייה האירופית היא כ-10%. 

הייתכן, תהו החוקרים, אם אנשים המוגנים בפני איידס, הודות לדלתא 32, מוגנים גם מפני המגיפה השחורה? במחקרים הראשונים נמצא שמקור המוטציה היה באירוע כלשהו שהתרחש לפני 400 עד 13 אלף שנים. מכיוון שהמגיפה הגדולה ביותר, הידועה לנו, התרחשה לפני 700 שנה, העלו החוקרים סברה שמוטציית דלתא 32 הקנתה לנושאיה עמידות נגד המגיפה השחורה, וכי לאורך השנים הפעילה המגיפה "לחץ גנטי" על האוכלוסייה האירופית וגרמה לכך שאחוז הנושאים את המוטציה באוכלוסייה עלה. ואולם, נראה עתה כי גורם זיהומי שאינו מוכר כיום, הוא האחראי לשכיחות הגדולה של השפעתה באירופה. מגיפת המוות השחור עדיין שומרת על צפונותיה, ואף כי היינו רוצים למצוא בה יותר דימיון עם מגיפת האיידס, לא נראה שיש ביניהן קשר ביולוגי אמיתי, וכאמור לעיל, גם לא ברור אם דומה היא לדבר הבקר. 

השאלות העיקריות המעסיקות את המדענים היום, בעיקר בארצות הברית, ביחס למחלת הדבר הן שתיים: האחת, מה גורם למחלה להופיע ולהיעלם חליפות לאחר תקופת תרדמה? השניה, האם למכרסמים דוגמת חולדות או מינים אחרים יש חיסון עצמי המאט את קצב התפשטות המחלה? שתי השאלות רלוונטיות גם להופעת דבר הבקר. 

ישנם הטוענים כי תרבות הפנאי וטיולי התיירות האקולוגית שלנו באפריקה ובעולם כולו, קשורים או מגבירים את אהבתנו והשקעת זמננו בטיפול וגידול של חיות מחמד, שהם אולי בעוכרי הדברת המחלה כליל. אולם, אחרים סבורים כי יש לשמור בסך הכל על היגיינה של שטחי אשפה, ולחסל מוקדי חיות נגועות דוגמת חולדות או חרקים שיצאו מכלל שליטה. אחרים הציעו להטיל פיקוח על אזורים מיושבים. ביולי 1990 הוברר כי בשנות ה-80 של המאה ה-20, דיווחו 19 מדינות לארגון הבריאות העולמי על לא פחות מ-8,000 מקרים שהתגלו בשטחיהן. כ-80% מהם התגלו באפריקה, ובעיקר בטנזניה ובקונגו (זאיר לשעבר), אך המחלה יכולה להתגלות גם בארצות מפותחות ולא רק במדינות העולם השלישי או בין חברות של ציידים-לקטים דוגמת ההדזאבה. ב-1984 התגלו בארה"ב כ-40 מקרים, 16 מהם מתו והשאר סווגו כחולי שפעת רגילה (בשל קושי באבחון המחלה). ארבע שנים לאחר מכן התגלו בה 15 מקרים. בטיפול אנטיביוטי, יש להיזהר שלא לסווג את החולים במחלות אלו כחולי "שפעת". 

אפילו כיום, ידוע שנשות הדזא מפחדות לעתים בראותן איש דטוגה כאשר יוצאות כמלקטות, מנהגן משכבר הימים. מפעם לפעם מתעוררים קונפליקטים אלימים בין שתי הקבוצות. ההדזא אף מספרים על כך בראשית המאה ה-21, ולעתים אמנם דווחו כי ציידי הדזא הורגים פרות ואוכלים אותן, ובתגובה בני הדטוגה אינם מהססים לירות בהם למוות. מלבד קונפליקטים אלה, אפילו בשנים האחרונות, ממשיכים בני ההדזא לסחור עם הדטוגה ולא מהססים להתחנן לפניהם, אך הם אינם עובדים עוד עבורם. יתרה מזאת, ייתכן ויכולתם של הדטוגה לעבוד כנפחים מעצבי ברזל, מסייעת דווקא לבני ההדזאבה, כפי שראינו בביקורינו האחרונים באזור זה. 

לקריאה נוספת 

לוי, נדב. 1996. ענן אבק מעל ביתנו. על תופעת המידבור. מסע-אחר גיאוגרפי 63: 106-100. (דצמבר). 

לוי, נדב. 2000. אפוקליפסה מחר. על התחממות כדור הארץ בפתח המילניום השלישי. טבע הדברים 51: 51-36. (ינואר). 

לוי, נדב. 2001. מחשבות קודרות על כדור הארץ. מוקדי הבעיות הגלובליות לאחר פרסום דו"ח האו"ם (המוצג כ"דף"{Page} , בספטמבר 2000). גליליאו, כתב עת למדע ומחשבה 44: 61-56. (מרץ-אפריל). 

רימר, יוסי. 2007. מבט היסטורי/ כפר השורדים. [על מגיפת הדבר באירופה]. עיתון "הארץ", 'כתבות'. (ספטמבר 16). 

‏http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=903886&contrassID=2&subContrassID=2&sbSubContrassID=0 

‏Bagshawe, F.J. 1925. The peoples of the Happy Valley (East Africa). The aboriginal 

‏races of Kondoa Irangi, Part II, The Kangeju. Journal of the African Society, 24, 94: 25-33, 117-130. 

‏Bleek, D.F. 1931. The Hadzapi or Watindega of Tanganyika Territory, Africa 4 (3): 

273-286. 

‏Klima, G.J. 1970. The Barabaig: East African Cattle Herders. New York: Holt, 

‏Rinehart and Winston. 

‏Marlowe, Frank. 2002. Why the Hadza are Still Hunter-Gatherers. Pp. pp 247-275, in: Ethnicity, Hunter-Gatherers, and the “Other”: Association or Assimilation in Africa. Sue Kent (Editor). Washington D.C.: Smithsonian Institution Press. 

‏Matthiessen, P. and Porter, E. 1972. The Tree Where Man was Born: The African 

‏Experience. New York: Dutton. 

‏McDowell, W. 1982. Hadza relations with foreign researchers. Review of Ethnology 

8:103-105. 

‏Meindertsma, J.D. and Kessler, J.J. 1997. Towards a Better Use of Environmental 

‏Resources: A Planning Document of Mbulu and Karatu District, Tanzania. 

‏Sutton, J.E.G. 1990. A Thousand Years of East Africa. Nairobi: British Institute in East Africa. 

‏Tomita, K. 1966. The sources of food for the Hadzapi tribe: The life of a hunting tribe in: East Africa. Kyoto University African Studies 1:157-171.