האריה האפריקאי - מלך הסוואנה

כתב: שלמה כרמל

האריה שייך למשפחת החתוליים (Felidae) בסדרת טורפי היבשה (Carnivora). זוהי המשפחה המשוכללת והמיומנת ביותר בין טורפי היבשה והזללנים הגדולים ביותר בין אוכלי הבשר. לכולם גוף מאורך וגמיש מאוד, פרווה רכה, לחלקם פרווה מנומרת או מוכתמת, חמש אצבעות ברגליים הקדמיות וארבע אצבעות ברגליים האחוריות. כאשר החתוליים הולכים על אצבעותיהם, טופריהם מתכנסים כך שבשעת צייד או התגוננות יהיו תמיד חדים. לחתוליים ראש קצר ומעוגל, העיניים מופנות קדימה וראיתם מעולה. היא רגישה פי 6 מבני האדם ושדה ראייתם כ- 187 מעלות - ראייה תלת ממדית.  

החתוליים מסוגלים לחשב מרחקים במדויק. ניביהם ארוכים ובפיהם שיני שסע גדולות.

בישראל קיימים חמישה מיני חתולי בר: נמר, קרקל, חתול חולות, חתול ביצות וחתול בר.

במשפחה שלושה סוגים:

פנתר: מיוצג באפריקה על-ידי האריה והנמר.

ברדלס: בו מצוי רק מין אחד.

חתול: סוג רב מינים, ביניהם גם חתול הבית.

בעבר הרחוק חי האריה בארץ ישראל. היה זה בתקופת הצלבנים עד סוף המאה ה-13. באותה התקופה הוכחדו אחרוני האריות. האריה נזכר 157 פעמים בתנ"ך בחמישה כינויים לפי הגיל: כפיר (צעיר), אריה (בוגר), ליש (זקן), שחל (מבעית) ולביא (מלא הוד). מתיאורו של אליהו הנביא "כאריה יעלה מגאון הירדן" (ירמיהו מ"ט - 19). מפסוק זה ניתן ללמוד את מקום משכנו של האריה בארץ.

כוחו האדיר מראהו הנהדר ומבטו הנוקב והגאה הקנו לו את התואר "מלך החיות". הוא משמש סמל גבורה אצל עמים רבים, מצויר בדגלי מדינות שונות, מופיע בקישוטי פסיפס בבתי כנסת, כנסיות ביזנטיות וארמונות שונים, כמו בארמון הישאם ליד יריחו בו מתואר אריה צד צבי.

האריה הוא הגדול בחתוליים באפריקה, הוא צד חיות גדולות ממשקלו ועלול להיות מסוכן לאדם. האריות הם החתוליים החברתיים היחידים אשר חיים במשפחה הכוללת שניים עד שלושה זכרים, לצד תריסר נקבות וצעירים. לעתים משפחה כוללת כ-20 פרטים ויותר. במשפחת האריות יש חלוקת תפקידים: הזכר כמלך ההרמון אחראי לביטחון המשפחה ושומר עליה בפני פלישת זכרים אחרים לתחום הנחלה, הלביאות הן הצדות לרוב את הטרף ודואגות במסירות רבה לצעירים.

מלך החיות

זכרים בוגרים בלהקה אינם משתתפים במרדף אלה במקרים מיוחדים ונדירים. אם הם רעבים במיוחד הם עלולים למנוע מהנקבות והגורים חלק מהטרף שנצוד על ידי הלביאות. לכאורה הזכר מתקבל כעצל מעין כמוהו ואנוכי, אך הדבר אינו כך. אולי במושגים אנושיים הדבר נראה כך אולם בעולם החיות הדברים אינם כפי שנראים לנו בני האדם. לאריות ממין זכר תפקיד קיומי חשוב ביותר, אלה האחרונים דואגים לביטחונה של הקבוצה כולה ומבטיחים את קיומה כקבוצת רבייה.

לכל משפחה טריטוריה פרטית משלה, גודל הטריטוריה נקבע על פי כמות הטרף באותו אזור, אם מספר הפרסתנים (כמו  גנויים  וזברות) הוא רב, באותו אזור הטריטוריה תהיה קטנה יותר, כמובן שהנחלה תהיה גדולה יותר. הזכרים הבוגרים שומרים על הנחלה הפרטית ואינם מניחים לשום זכר זר להיכנס לתוכה. האריה מסמן את גבולות הנחלה על ידי קביעת נקודות ריח, הם מטילים את מימיהם על צמחים וחפצים שונים בשטח, השתן מכיל הפרשה בעלת ריח חריף היוצר גבול ריח בכדי שאף אריה זר לא יטעה. הריח כה חריף שגם אדם יכול לזהותו. הגורם הנוסף שעוזר להכריז על טריטוריה זו השאגה האדירה. אצל האריה השייך לסוג PANTHERA אחת התכונות האנטומיות שלהם, קשת הלשון המקשרת בין הגולגולת לגרון סחוסית ולא גרמית, כך שהגרון חופשי בפעולתו והיללה יכולה להפוך לשאגה. בתנאי רוח טובים אפשר לשמוע שאגה עד למרחק של 8 ק"מ.

לזכר רעמה שיכולה להגיע לאורך של 25 ס"מ, משקלו של האריה הוא עד 230 ק"ג כך שהרעמה מגדילה את נפחו של הזכר, שדמותו המרשימה והגדולה תמנע פלישת שכנים בלתי רצויים ועל מנת למנוע קרבות. והיה וכאשר מתרחש קרב הוא עלול להסתיים במותו של אחד הזכרים ולעתים אף של שניהם. לרעמה גם תפקיד חשוב להגן על עורף האריה מפני נשיכות ופגיעות קשות בעת קרבות עם זכרים אחרים.

לזכר ולנקבה תכונה חזותית משותפת, שער לבן קצר מכסה את החזה ומקיף את הצוואר והעיניים. העיניים מלוכסנות עקב שרירי הלעיסה המפותחים, צבע העיניים ענברי האישונים עגולים לשניהם זנב ארוך המסתיים בציצת שער שחור שבקצהו טופר. הזכר לא צד כאשר הוא בעל ההרמון, אבל כאשר זכר צעיר שהגיע לבגרות בגיל 3 שנים הוא מסולק מהמשפחה, אז הוא צריך לדאוג לעצמו, או זכר זקן שסולק מנחלתו ע"י אריה צעיר, צריך לדאוג לעצמו.

מכיוון שהזכרים כבדים קשה להם להשיג טרף ולכן, את הטרף מביאות הלביאות. זוהי כאמור אחת הסיבות לכך שבטבע ישנו מיעוט של זכרים. הזכרים מצליחים לצוד בין 10% - 20%, 50% הם נהנים מציד הנקבות ובין 30%-40% טרף שנגזל מציד צבועים. ישנם זכרים שמנהלים אורח חיים נוודי ומתחברים לקבוצות שמפגינות שיתוף פעולה. אם נראה משפחה מרובת זכרים נדע שהסיבה לכך היא כדי להבטיח ביטחון ויציבות.

הלביאה האם והלוחמת

הלביאה קלה מהאריה ב-40%, משקלה נע עד כ-150 ק"ג. היא בניגוד לדמותו של האריה, יצירת מופת, גופה חטוב ושלוח. היא אינה סובלת מעודף משקל, פרוותה בחלק גופה התחתון מנומרת. תפקיד הנקבות הוא התגנבות חרישית לטרף, גידול הצאצאים ולימוד רזי הציד לגורים המתבגרים. גופה נמוך, שרירי, מותאם היטב למתקפת פתע מהמארב. הלביאה היא ציידת - לוחמת חסרת רחמים והחלטית ביותר בשעת מרדף. היא יצור בעל מצבי רוח מנוגדים, אבל סבלנית ומסורה ביותר בטיפול בצאצאיה.

בכדי שהלביאות תוכלנה למלא את אותם התפקידים שנזכרו לעיל, הן זקוקות לביטחון ואת הביטחון הן מקבלות מהאריות הזכרים. האריות טורפים מינים רבים של אוכלי עשב, אהובים עליהם במיוחד הגנו, הזברות והאנטילופות הגדולות, אך לעתים הם יטרפו גם בופלו, חזירי יבלות וג'ירפות. האריות אינם בוחלים גם בנבלות ואלו מהוות מרכיב חשוב למזונם.

את רוב זמנם הם מבלים בשינה ורביצה, זוהי דוגמא יפה של שימור אנרגיה למשימות האמיתיות. הם לא יבצעו שום תנועה מיותרת ללא צורך, הם נראים לעתים תכופת שרועים בשטח חסר צמחיה בסוואנה, הם פשוט לא פוחדים משום יצור אפילו התקרבות בני אדם עם רכב לא תטריד את שלוותם. אריות נחים ביום (בדרך כלל) ולעת ליל הם יוצאים לשחר לטרף.

שיטת הציד

האריות כשאר החתוליים מתמחים בציד מן המארב, עבור האריות הלילה הוא יסוד חשוב, בחסותו הם יכולים לנצל בצורה היעילה ביותר את חושי הראיה והשמיעה בכדי להתקרב בשקט כל גבי כריות גפיהם, לטרף קרוב בצורה מספקת, רק אז משתחררת כמות האנרגיה אצורה ועצורה לזינוק אדיר שמפלח את האוויר במלוא כובד המשקל בחבטה עצומה בטרף על ידי הרגליים הקדמיות השריריות. לעתים מכה כזו עלולה לגרום לשבירת המפרקת, הפלת הקרבן ונעיצת הניבים הגדולים בצוואר, גורמת לניתוק מוח הגולגולת ממוח השדרה, קריעת כלי הדם וחנק. המוות הוא מהיר ביותר, מבלי שיגרם סבל רב.

שיטת הציד של האריות היא למידה ומיומנות, אריות משתדלים שלא לצוד בעלי חיים שלא למדו לצוד אותם, מכיוון שטעות קטנה עלולה לעלות ללביאה בחייה. לכן חשובה הלמידה, לעתים הלביאות משלמות בחייהן בציד בלתי מוצלח כאשר התאו או הראם נועצים בהן את קרניהם. הלביאות צדות לעתים בקבוצות בכדי להגביר את סיכויי הציד . אחת השיטות היא, שחלקן מסתתר ליד הגנו המלחך עשב, עם כיוון הרוח לגנו, כאשר הגנו חשים בסכנה הדבר גורם למנוסה המונית. חלקם נסים לתוך לתוך העשבייה הגבוהה, ובתוכה כמובן מסתתרות לביאות נוספות ומכאן מלאכת הציד כבר פשוטה.

לעתים גם אריות צעירים משתתפים בציד. בנוף פתוח מוגבל הציד של האריות ללילה בלבד, לעומת זאת בנוף גבוה יכול להתרחש הציד גם ביום. האריות זקוקים בין 5-7 ק"ג בשר ליום, הם לא ניזונים באופן סדיר כך שלפרקים הם יכולים לצום שבוע. אבל כאשר מזדמנת להם ארוחה דשנה הם יכולים להלעיט עצמם בכמויות של בשר עד כדי 40 ק"ג בארוחה אחת, כחמישית ממשקלם !!! בעתות רעב כאשר מספר הפרסתנים בשמורות קטן עקב בצורת נצפו אריות ולביאות אוכלים את גוריהם. נשמע אכזרי, אך יש הגיון בכך: הדבר מתרחש על מנת לא לסכן את קיום המשפחה בתקופה קשה כאשר אין מזון, הזכר עלול להיחלש, יש סיכוי רב שהזכר מנחלה שכנה יתקוף. סיכויי אותו זכר חלש להתגונן בהצלחה הם קטנים. אם הנקבה לא תוכל לצאת לציד גופה ייחלש, היא לא תוכל להבטיח את המשך הדור כך למעשה תיעלם המשפחה. מחוסר ברירה הם אוכלים את הגורים, פעולה זו גורמת לחיזוק גופם ונותן להם סיכוי סביר לעבור את התקופה הקשה ובעונה הבאה להקים דור חדש.

שבוע הדבש- שבוע החיזור

לביאה מיוחמת מפרישה ריח מיוחד בכדי לבשר לזכר את מצבה, בו בזמן היא מסמנת חלקת אדמה ע"י הטלת שתן מהול בהפרשות מפי הטבעת, אחד מהזכרים מצטרף לנקבה המיוחמת ושניהם מתרחקים מהלהקה למשך שבוע עד 10 ימים. הם לא יצאו לציד, יאכלו מעט מאוד, הזכר יישאר קרוב לנקבה, יגלה רגשי חיבה ודאגה וכמו כן ילקק את עורפה.

ההזדווגות

איבר המין הזכרי מופנה לאחור, בעונת הרבייה מתיזים הזכרים שתן לאחור על הצמחים, גזעי עצים וכו'. מכיוון שאיבר המין מופנה לאחור ועל מנת לאפשר לו לחדור לאיבר המין הנקבי מתבצעת ההזדווגות בשכיבה כאשר הזכר מקמר את חלקו האחורי של גופו. ההזדווגות עצמה היא קצרה וחוזרת על עצמה מספר רב של פעמים במשך היום. במשך כ-10 ימים מזדווג האריה כ-500 פעם, כאשר השיא שנצפה הוא 148 הזדווגויות במשך 48 שעות.

בתום ירח הדבש מצטרפים שני בני הזוג חזרה ללהקה, הוא נשאר צמוד ללביאה תקופה מסוימת במשך ההריון, (נמשך בין 105 -112 יום) לאחר שהוא עוזב אותה, פונה הזכר לחפש את הלביאה הבאה שתתייחם. בין הלביאות החיות יחד במשפחה קיימת סינכרוניזציה בכל הקשור בייחום ולידה.

גורים וגני ילדים

נקבה יכולה להמליט בהמלטה אחת עד 6 גורים (בממוצע בין 2-4 גורים). הגורים נולדים במשקל של 1.1 ק"ג כאשר הם עיוורים ופוקחים את עיניהם בין יום לשבוע לאחר ההמלטה,פרוותם של הגורים מנומרת והלביאה מניקה את גוריה כשישה חודשים. בשבועות הראשונים נשארת הלביאה עם גוריה לבד ורק לאחר מכן היא מצטרפת ללהקה, אל שאר הלביאות עם גוריהן האחרים.  לביאות דואגות לגורים ומספקות את כל צורכיהם, כמו הגנה הנקה וכו'. באופן כזה נוצר מעין גן ילדים של גורי אריות. בגן כזה יכולים להיות בין 6-8 לביאות וכ-20 גורים בני גילים שונים, הידידות הקרובה בין הלביאות בתוך הלהקה נובעת מהצורך להשיג מזון וכמובן הגנה על הגורים.

הזכרים לא כלולים בתחום אחריות זה, תפקידם להגן על תחום הנחלה בלבד. לנטייה זו של הנקבות, של שתוף פעולה הדדי בתקופה של גידול וחינוך הדור הצעיר יש חשיבות רבה להמשך קיומו של המין כאשר אחדות מהלביאות יוצאות לצוד, האחרות מהלביאות יוצאות לצוד, האחרות נשארות על מנת לטפל בגורים. בגיל 3 חודשים מתחילים הגורים ללכת בעקבות אימם, עד אז הם עוקבים אחריה מסבך השיחים. בגיל שנה כאשר התחלפו לאריות הצעירים שיני החלב בשיני הקבע, אז הם יכולים להשתתף בציד פעיל.

בגיל 15 חודש הם מסוגלים לצוד את הצייד הראשון שלהם, בגיל שנתיים הם כבר ציידים ובגיל שלוש הזכרים שבגרו, מגורשים מהלהקה והנקבות שמגיעות לבגרות מינית נשארות בלהקה.

כאשר אריה זר פולש לטריטוריה של להקה מסוימת ומצליח להבריח את בעלי הנחלה, אותו אריה פולש יחסל את הגורים של הלביאה. להתנהגות זו שתי סיבות עיקריות:

1. כדי למחוק את שרידי המשפחה הקודמת.

2. הדבר גורם לזירוז תהליך הייחום המחודש בכדי שאותו אריה יוכל להקים דור חדש משלו. 

בטבע ישנם מספר גורמים שמגבילים את גידול האוכלוסיה:

א. שיעור תמותה גדול בקרב הגורים (ע"י צבועים ונמרים).

ב. מאבקים אלימים בין זכרים על כיבוש נחלות.

ג. מוות מזיהומים שנגרמים מפציעות או טפילים.

אריה זקן עלול להיטרף ע"י להקת צבועים מנומרים.

נקבות חיות בטבע כ-17 שנים, זכרים כ-10 שנים.

בתנאי שבי נאותים האריה יכול להאריך חיים עד גיל 50.